"מאז אותו היום" (Vkook) גמור🙂

💓פרק 32💓

ככה, ממש ככה עברו חמישה חודשיים בבית של ג'אנגקוק. כיף לחשוב על זה כרגע, על כל מה שעברתי, על כל מה שקרה, על הכל הכל מהכל, על איך שנולדתי בטעות, על זה שאבא שלי אהב אותי הכי בעולם כמו שאני אהבתי אותו, הוא עשה הכל למעני והאישה שילדה אותי לעומתו פחות, כן... אני לא קורא לה יותר אמא, כי זה פשוט לא מגיע לה. אני חושב גם על זה שהרבה אנשים האריצו אותי, על כל זה שכל אחד ואחת חלמו להיות איתי והזילו ריר ממראה המושלם והמושך שלי, על איך שהחיוך שלי תמיד היה על פניי כאילו זה משהו בלתי ניפרד, אבל יום אחד הכל, הכל התנפץ כמו זכוכית על הריצפה, אבא שלי פשוט חלה ומת, מת זהו, אין לי אבא יותר הדבר הכי יקר לי בעולם, האדם שבגללו ובזכותו אני קיים וחיי, האדם שהביא אותי לעולם הזה, האדם שהיה עמוד השידרה שלי פשוט הלך, אין יותר דבר כזה שניקרא-אבא. תתארו איך זה מרגיש, תחשבו על זה לרגע, איך שהאדם שהכי חשוב לכם פשוט אין אותו יותר, הוא לא יסתכל עליכם בחיוך הוא לא ישבח אותכם, לא יחבק ולא ינשק אותכם, כי הוא פשוט הולך, נכון שהכל ריק? כל החיים פתאום חסרי טעם? מה זה החיים האלה בכלל? אנחנו לא יודעים איפה למצוא את עצמנו, מה הולך להיות? מה יקרה עוד כמה זמן? מה אני הולך לעשות עכשיו?

אז זהו, זה זה, אני לא הולך לעשות כלום, אין באפשרותי לעשות משהו ולנסות לנהל את חיי כי החיים פשוט פעלו כרצונם, זה התחיל מהאישה שניקראת אמא, כי היא סתם אישה שילדה תינוק וככה התינוק צריך לקרוא לה, יש את המאהות האלה שהם מושלמות והן יעשו הכל בשביל ילדיהם כמו שאבא שלי עשה אני לא שולל את כולן, אבל זאת שילדה אותי לא באמת מגיעה לה להיקרא ככה, זה פשוט לא מגיעה לה אמא זו מילה מיוחדת מדי בשבילה, ממש לא מגיע לה ממש לא. אבא שלי ניפטר ואני נישארתי לבד, בלי השמחה שלי, בלי האור שהאיר אותי, בלי החיוך שהייתי רגיל לראות, בלי העיניים שסרקו אותי באהבה אין סופית, הכל פשוט נעלם יחד עם אבי. האישה שילדה אותי ידעה והבינה טוב מאוד את הכאב שלי, כל חיי נמאסו עליי ולה לא היה איכפת מזה והיא דווקא די השתעשע מזה והחליטה להוסיף קצת מלח על הפצע שעוד לא החלימה, כי למה לא? המצב חמור אז למה לא להחמיר אותו יותר, זה הגיוני לא? לא ממש לא! בגללה כל האנשים התרחקו ממני כולם קראו לי בן של זונה רק בגלל שהיא פתחה את הרגליים שלה ונתנה לכל גבר לעשות בה ככל העולה ברוחו רק בגלל זה גם הילד שלה, אני הייתי צריך לסבול.
כל האנשים שאהבו ורצו אחריי, כל האנשים שחייכו וביקשו להיצטלם איתי, כל האנשים שהקיפו אותי בכל רגע דקה וכל שעה אפשרית, איפה הם? איפה? נכון הם כבר לא כאן והכל בגלל שהם לא רוצים להיות ליד בן- של זונה, הבן- אני לצערי הרב והזונה זאת...

אבל לכל התחלה ולכל דבר יש סיבה, וכמו שאומרים במצב שלי, הכל לטובה? כן, הכל לטובה, נכון שזה שאבא שלי ניפטר זה בכלל לא לטובה, נכון שזה שהאישה שילדה אותי מיררה לי את החיים בכלל לא לטובה, אבל האדם ההוא שעדיין אין לי מושג אם זה בן או בת, וגם אני לא ממש רוצה לדעת וזה לא בגלל שאני כועס עליו אלא להפך, הוא אותו האדם שהתחיל לי את הדברים הטובים שיש לי כרגע, הוא דרס אותי, וואו זה כל מה שביקשתי בחיי, כי זה היה יכול להגשים לי את התפילה שהגשתי כל יום- למות, לחלוף מהעולם, פשוט להעלם כאילו ולא הייתי כאן, לנשוב כמו הרוח ולהעלם, כמו נר אבוקה פשוט, לא להיות כאן יותר וזה כמעט קרה, כמעט.
ובמקום זה קיבלתי משהו הרבה יותר טוב- גבר שרירי בעל עיניים ושיער בצבע שחור פחם, בן אדם עם לב זהב שבמיקרה נישלח לי מהשמיים, אחרי הכל הוא לא שכח אותי, השומר שם למעלה עדיין איתי ופשוט מצאתי את האדם הכי הכי, אני אפילו לא יכול לתאר איזה אדם הוא בשבילי, בוא נגיד ככה, הוא אדם שהעניק לי חיים חדשים.
אדם שפשוט מצא אותי על הכביש ופשוט הרים ולקח אותי לבית חולים, בא וביקר אותי עד שביום השישי פקחתי את עיניי וראיתי את פניו היפות ואת החיוך הארנבי את העיניים הגדולות והשחורות שאני ממש אוהב, עיניים בדיוק כמו של אבא שלי. באותו היום הבן אדם הזה שזה ג'אנגקוק ולא אחר ידע לקרוא אותי, ידע להבין אותי כאילו הוא מכיר אותי שנים ותמיד היה לצידי למרות שאפילו לא ניפגשנו פעם אחת לפני זה, אז הכל לטובה או לא?