עטרת הנעורים/my mighty youth

תלונות לאשתי הנערה האובדנית

           

אלו צמרמורות הליל שמרעידות את גופך, הבלחות קפואות של זיכרונות. מיזוג האוויר פה דווקא בסדר.

היית רק ילדה אני יודע, המגע התמים של החורף על פנייך לא נראה לך מסוכן. הכבישים הריקים, שכל סדק בהם נעם לך, אצבעותייך מיששו את האספלט המחוספס כאילו היה עורה של חיה מלכותית. עינייך ברקו בתושייה אל מול שמי הכפור השחורים, מרוקנים ממשמעות. רק את היית זו שדחסת בהם את הרצון שלך להמשיך הלאה. להתמיד במסע ללא צורך.

הסימונים על הדרכים העזובות דהו עם הזמן, ונותרו רק כתמי צבע שגונם החיוור המלוטש מביט בך חזרה בחוסר אונים, במבע מרוטש של צער. תוהה וודאי למה לא עזבת אותו גם את.

נואשת לכתוב סיפור על עולם שנחנק מלירוק מילים משורבבות שהתוכן אותו הן משוועות להרכיב נרקב מזמן. הליל נוחר בפנייך את שירתו המרוחקת ואת מביטה בו בקנאות וכבוד. מעריצה את שלוותו השקרית כאילו גידלה אותך. בכל לילה, מאז שאת קטנה, את שואפת אותו אל ריאותיך בתשוקה שבורה ומקווה שיחזור גם ביום המחרת. מותשת מהפחד האוחז בך כי הלילה לא ישוב. ברכייך כורעות אל מול הסורגים ומנשקות את האדמה התמימה, פניך רטובות מטל הבוקר העולה וכל שברצונך לעשות הוא רק להיטמע בחיקו, ולא לשוב.

לא רצית להיות לבד, אני יודע. אבל למי אכפת מרצונות של ילדה מסוממת מחלומות. צרחת למישהו שיקשיב עד שריאותיך הקיזו דם מהחורים הלא נכונים, קרעת את בשרך כדי שמישהו ישמע את אנקותיו הצורמות. אבל אף אחד לא בא, מלבדי כמובן. נותרת עזובה אל מול הליל התחום בבריחים, מקרצפת נשמות מתות של כבישים עם דמעות שברון וצער. העזת לבכות אל הליל, לתת לו להתנחם בתאוותך לתחושות. רק רצית להרגיש אני יודע. היית ילדה שחקרה את גבולות העולם בו גבולות הם אשליה צעקנית. אופנה מתחלפת. קיבעון זמני של עיוורים לא להסית מבט אל השמש. חשבת שהלילות הקרים יעשו לך טוב, שהקסם האפל הרווי בהם יועיל לתשוקתך לדעוך או להתמוגג אל תוך השיכרון.

לא היה יופי במה שעשית, גם לא חינניות או טוהר. רק סבל מיותר שגרם לך לחשוב כאילו למישהו אכפת. אפילו לי לא אכפת ממך יותר. רק תזכרי שכל זה לא באמת משנה, ואנחנו כאן כדי להיות. כאן כדי לדרוך על קברם של אחרים במבט נוסטלגי קצר ולהמשיך הלאה עם חיינו, עד שיבוא יום וכמוהם נרצף גם אנחנו את צעדי החיים.

היה לך הכל, היית יפה, היה לך בית, והיה לך אותי. אבל לא רצית אף אחד מאיתנו, רק את החשכה המסנוורת הזו. ראית יותר מידי סרטים את יודעת? נרקבת שעות אל מול מסכים ומתוכם ריצדו לפנייך דמויות כאובות עם סוף מרושע, שעשו מהסיפור העצוב שלהם קריירה. כמה אנשים יפים מידי, עם תחושות כזב מוסוות בנעורים. אולי עשית את זה כי רצית להרגיש אותם, את הנעורים שלך בוערים לך בתוך הורידים, מגיבים בהנאה אל מנות האלכוהול שהזרמת בהם. הכל רק כדי שתוכלי להתהלך באותו הלילה לבדך ולומר שלחיים שלך יש עומק. אין בהם כלום, רק רבדים מטושטשים של ריקנות וחסכים אבודים. הנעורים המיוחלים שלך, שטף ההתיסרויות הבודדות שכפית על עצמך כדי למצוא חברים. כדי לצייר סיפורים יפים יותר לאחר שתאבדי את היכולת ליהנות.

תמיד הייתה לך ותמיד תהיה לך האפשרות להישאר צעירה. אבל זה לא ככה בטלוויזיה נכון? שם אם את מתכווצת דוחפים אותך להיות האמא של הנערה שעוברת הכל, המקומטת הלא חשובה ששם רק עבור הרקע הבדיוני, היצור המרוטש שהכריחו אותו לעמוד בצד ולא להפריע. את מפחדת מזה נכון? מפחדת שאני לא אוהב אותך יותר כשתזדקני. זה לא משנה את יודעת. היית ילדה ועשית שטויות, כמו כולנו. עכשיו את יושבת עם הסיגריה בפה ומסרבת לדבר עם העולם במשך שבוע, רק מסתכלת אל הליל ונותנת לרוח לבדר את שיערך מבעד לסורגים. הם פה שנים רבות לפנייך, הקורוזיה שמכלה אותם ראתה אין ספור נערות כדוגמתך, שהזדקנו לנגד עיניהם בשנייה מאוסה אחת. והצטמקו אל הריק. גם הלילה לא יעזור לך עכשיו. אף אחד לא יעזור לך עכשיו. הזיכרונות האלו, הם כל מי שאת. את לא יותר מילדה מפוחדת שכלואה בגוף שזמנו עבר, שתוקפו פג.

הכבישים שאהבת לנסות למות על פניהם הם כיום רק בנייני משרדים תמירים שאלפי אנשים חוצים ביום. ואת, רק אישה זקנה חסרת משמעות שתמות לבד, עם סגריה בפה ומבט מבועת אל חיק השמיים הכבויים. את רק אישה מבוגרת, שהפחד שלה מלהתבגר רצח אותה לאיטו. יכולתי לעזור לך, לאהוב אותך ביחד עם הכל, ביחד עם הלילה. אבל זה נגמר.