הזמנים רצים מהר מאיתנו, ומשאירים לנו אבק רטוב וספוח מלחים עכורים.
פנינו נחרשות הבעות וחיינו מצטיירים על מצחנו בגאווה מוחשית.
כמה שניסינו להסתיר את מלאי השנים, הן בולטות אף יותר מהילות הזעם העוטפות, צל ההולך מקדימנו בחשכת רפאים.
העבר נדמה רחוק ומטושטש ככל שהשביל מתכער, ונחשוליו סופגים את כוחותינו האחרונים. הנשימות המתות של ילדינו מקדימות אותנו וטרם צלחנו להצילן מטביעה, ולהיאבד במקומן, הן נבלעו באדמת הכאוס החרישית. נותרנו עריריים, קברנו את יוצאי חלצינו תחת שלכת האלים וקיווינו שתפילותינו יענו.
הרוחות סחפו אותן די רחוק עד כי האמנו שהן נשרפו בחום הקיץ הבא. אין לרדוף אחר נעורים, כך נאמר לנו בעודנו מרוקנים מחששות. נעורינו נזלו מאיתנו ושצפו בתוכנו ללא היכר, נהגו בנו ללא רחמים, ועזבו מוקדם מידי. חיכינו שיחזרו, כל הזקנים הגלמודים שאנחנו, קיווינו להיות ילדים שוב. ילדותינו מתה, גופותינו קמלו וכל שנותר מאיתנו הוא אבק לבן וחסר תועלת. וכל זאת בעודנו חיים.
אלו אלים שלא בראו את קיומנו הזמני היו אמורים להימנע מלשתול בנו את מרת המודעות לריקבון ההולך ומגיע. אם רק לא היינו יודעים, אם היינו מופתעים פעם אחר פעם שיקירינו מתפוררים באדמה היגעה. אז ילדותינו הייתה שלמה, ומותנו לא צפוי ומלהיב, מיוחל ומדוכא כאחד.
צל הזמן היה מועד מכתפנו ונשמט בחוסר אונים.
בתור ילדים, נערים, חיינו תחת כישוף של תשוקה, תאווה שלא ידעה שובע. לא ידענו די, חלמנו על עתיד מלא ביצרים כמו שהיינו אז, ולא תיארנו לעצמינו שהדבר היחיד שנאבד באמת, הוא הרצון.
הכאב הייחודי שמרגיש נער למראה זריחה נוספת, אחר שלא ישן לילות ארוכים, הבעירה בחזה לשמע יללת תנים פראים, ההתמרדויות הבלתי פוסקות, האהבות שלא נגמרו, וגמעו את מראות העולם בשקיקה. ליבינו פעם באושר בכל פעם שיצרנו דבר מה בעצמינו, כל לקיחת סיכונים העירה בנו חית זעם חסרת שליטה. חיינו זרמו בעורקינו בפזיזות משכרת, שלא חשבנו שנשרוד לולא הייתה.
והנה אנחנו, מהרהרים במה שלעולם לא ישוב לפרוח בנו. לא נחווה עוד שברון לב כה עצמתי שיחפור בנו בור ויהפוך בעומקו את קרבנו. אנו מפחדים לפעול בפזיזות שמא עצמותנו יקרסו ונשב משותקים על אגן מקומט. אם רק יכולנו להשיב את עטרת הנעורים שנלקחו מאיתנו.
אז היינו ילדים.
אחות!אחות! תועילי למזוג לי מים ולהביא הנה את אשתי מהחדר השני?
YOU ARE READING
עטרת הנעורים/my mighty youth
General Fictionתלונותיו האחרונות של מי שלקח על עצמו לדבר בשם כל זקני העולם בין הסדינים על המיטה בה הוא גווע לאט, מהרהר הקשיש על נעוריו ונעוריה של אשתו, על הוריו ועל ילדותו הרחוקה. הוא דורש להשמיע את צוואתו בעל פה, לבקר במרמור את בחירות החיים של משפחתו וחבריו.
