The Meteor

היעד

טנבריס
עברו כבר ארבעה ימים שאני לא הגעתי לבית הספר. אני לא רוצה ללכת וזהו.. טוב אולי רק קצת בגלל שאני לא מרגישה טוב. אני נראת נורא יותר מהרגיל. אני חיוורת ושקיות שחורת מתחת לעיני. כאבים עזים תופסים אותי בכל לילה ואני לא מצליחה להירדם. אבל הכאבים באים בצורה מוזרה. בכל לילה אותו חלום, אותו הבחור מחבק אותי חיבוק אשר משדר אלי חום, אהבה וביטחון. אני מרגישה כו נפלא לידו. זה מרגיש כמו ההרגשה שאתה מרגיש כאשר אתה עף בחלום. חופש וביטחון מציפים אותך. כל כך הרבה הרגשות מציפים אותי באותו הרגע, ואז הוא פשוט נעלם מידי הנושאות לאהבה. אני מתעוררת מהחלון עם כאבים בחזה ובגב. כאבים כל כך נוראיים. אני בוכה כמעט שעתיים עד שהכאב נעלם ואז אני מפחדת להירדם, שלא יבוא שוב הכאב.
וכל לילה אני מקווה שזה נגמר, אבל כל לילה ולילה אני נתקלת שוב באותו מקרה. אני לא יוצאת מהחדר ולא מהמיטה. שלא תתבלבלו, רוז לא נכנס לבדוק מה שלומי, אבל לעומת זאת להפתעתי שיין מציץ ובודק איך אני. אני שמחה שלפחות לו אכפת ממני, לפחות קצת, קמצוץ של אכפתיות. הוא מביא לי כדורים שעוזרים לי להירדם הם קצת מקלים על הכאב אבל זה עובד רק למשך שעתיים לא יותר מזה.
טוב, לפחות זה.
אני קמה מהמיטה מושכת איתי את השמיכה ויורדת במדרגות. לא אכלתי כבר ארבע ימים אני גוועת ולמזלי לא היה מישהו בבית. הכנתי לעצמי כריך והכנתי קפה קר. מתישב ליד הטלויזיה ומדליקה אותה בעזרת השלט וזה נדלק על החדשות, משעמם. רגע לפני שהעברתי ערוץ היה וידאו מסקרן מאוד.
הוידאו היה בדיוק כמו מה שראיתי במו עיני. באותו יום של הקפיצה. כדור אור שנופל מהשמיים. הוידאו היה מקורב אל כדור האור שנעצר בעזרת הכפתור של העורכים. הכדור הוגדל ונהיה יותר ברור וכל שניה הוא רק גודל וגודל ונהיה יותר ויותר ברור. זה היה דומה לבן אדם. לא יכול להיות, התקרבתי לטלויזיה במהירות מסתכלת יותר טוב. זה אכן פרצוף של בן אדם. אני חייבת לגלות מה קרה שם. אתם שואלים אותי למה? כי זה היה בדיוק כשהחלטתי לגמור אם חיי יכול להיות זה קשור אחד לשני.. נכון?
הורדתי את השמיכה מעצמי התלבשתי שמתי כובע ויצאתי במהרה מחפשת את המקום שבו נפל הבחור. "מצאתי!" אמרתי בקול רעם וכולם הסתכלו עלי. "סליחה" אמרתי והמשכתי ללכת. הלכתי כל כך הרבה, אני מקווה שזה לא סתם כך. כשהחץ נעצר והטלפון שלי אמר "אתה במקום המבוקש" אני הבנתי שאני באותו הגשר שקפצתי ממנו זה היה בדיוק בחוף שליד הנהר הגדול. רצתי למקום רואה עיגול ענק ומסביבו סרט שרשום עליו, לא לעבור. אני עברתי את הסרט ונכנסתי לעיגול נעמדת באמצע. הסתכלתי מסביבי והתישבתי, חושבת איך זה אפשרי שבן אדם שנפל מהשמיים נפל דווקא בזמן הזה ודווקא במקום הזה. למה לא נפל לפני שנתיים ולמה לא בקצה השני של העולם? לקחתי את האוזניות והדלקתי שיר, שיר שתמיד הרגיע אותי. הרגשתי נורא תשושה, אפס כוחות, מישיבה עברתי לשכיבה. נשכבתי על האדמה הרטובה. מתרככת ויודעת שיהיה בסדר אם אשאר כאן. עיניי נעצמות מעצמם באיטיות, מוחי סוגר אותן בעדינות כדי שלא אשים לב שאני נרדמת, ואני יושנת.
עיני נפקחו בעדינות מרגישה משהו נוגע בכתפי, אני נרתעת כשאני מגלה שתי עיניים בצבע ענני גשם, "את בסדר?" אומר הבחור. אני קמה לאט ומגלה שאני עדיין נמצאת בחוף וכבר ערב. אני מהנהנת וקמה. "לעזור לך?" הוא אמר, "לא, אני מסתדרת מעולה גם בלעדיך ותפסיק לעקוב אחרי" אני הסתכלתי עליו דרך הקפוצ'ון שלי הוא לא נראה עצוב מהתגובה שלי, הוא חייך ועקב עם עיניו אחרי. אני קמתי והתחלתי ללכת הביתה. בדרך התחלתי להרגיש שוב נורא הראש שלי התחיל להסתחרר ולכאוב. אני חייבת לאכול משהו, הסתכלתי לאחור וראיתי שהבחור עדיין הולך אחרי. נעצרתי "למה אתה עוקב אחרי?" הוא הרים את ראשו חייך ופשוט עבר לידי ממשיך הלאה. איזו פדיחה, הוא לא עקב אחרי. הרגשתי את לחיי בוערות, לקחתי נשימה והמשכתי ללכת, ראיתי תחנת דלק והחלטתי שחייב להיות שם אוכל. נכנסתי לתחנה והריר בפה שלי רצה לברוח החוצה. כל כך הרבה אוכל. חיפשתי בכיסים כסף וקניתי כל מה שראיתי, כל מה שידי נגע בו. בסוף יצאתי עם שקית שלמה של אוכל. המוכרת שאלה למה כל האוכל הזה אם זה לטיול או משהוא בסגנון והיא הופתע כששמע שכל זה בשבילי, לעכשיו. מצאתי שולחן התישבתי והתחלתי לאכול ומכל הדברים שקניתי אכלתי רק כריך וציפס. טוב האוכל הזה יהיה לשבוע הבא. לקחתי את מה שלא אכלתי הכנסתי לשקית וקמתי. מרחוק ראיתי מישהו עומד ומסתכל עלי. אבל בגלל שהוא לא היה בסביבה של הפנסים לא ראיתי את פניו, כשקלט שאני מסתכלת עליו הוא הלך באיטיות מהמקום והפיל משהוא על הריצפה בכוונה. אני הולכת אל המקום ורואה על הרצפה מכתב ועליו שמי כתוב בשחור. אני לא פותחת אותו והולכת במהירות הביתה.