One Shots

שלג - (אוקטביאנוס)

מרגישה כמו כישלון. קראתי פאנפיק ממש טוב (לדעתי, לכל הפחות) של Master-Magician שנקרא learning to be lovers שעוסק בגאמורה וסטאר לורד מהיקום של מארוול. הוא/היא כותב/ת ממש טוב והנה קישור לעמוד שלו, מי שלא יהיה שאולי אוהב סיפורים של יקום מארוול, ובפרט את סטאמורה (סטאר לורדX גאמורה):

https://www.fanfiction.net/u/5516674/Master-Magician

!here we go

                                                                     *

3. חריף

יום שיטוט 341, אוקטובר 2009

אוקטביאנוס התבונן בשקט בעת שפתית שלג צנח על אפו.

הוא טייל לו לבדו ביער שנמצא ליד מחנה יופיטר, כפי שנהג לעשות לעתים קרובות בזמן האחרון. הוא התפלש בבדידותו ונהנה מהתחושה שהשרה עליו היער העצום. האזור היה מוקף עצי אורן בעלי גזעים עבים ועלים שצבעם נדמה לבן מהשלג שנחת עליהם. פה ושם צצו גם עצי סקוויה בעלי צשנדמו שנישאים אל השמיים ככנועים, מכופפים מהשלג הרב והרוח הנושבת.

הוא התענג לפסוע בסביבה הזאת, כאשר השלג מוחה את עקבותיו ורק רגליו משיאות אותו ליעדו. הוא משוטט, חסר מטרה, נהנה מהנוף הלבן המשתרע קילומטרים רבים. זה מזכיר לו כיצד הכל קטן כל כך, כיצד גם אם יצרח את נפשו בכל מעודו איש לא ישמע. הצלילים נבלעים בין העצים כאילו אינם קיימים, וזה מזכיר לאוגור כיצד צרותיו שלו קטנות וחסרות משמעות לעומת היער העבות שבו הוא צועד. גם אם העולם ייחרב, לטבע זה לא ישנה דבר. העצים ימשיכו לצמוח,העלים ימשיכו לנשור ולחכות לרוח שתעיף אותם אל ביתם החדש, וזה לא משנה אם אוקטביאנוס יפסע בדרך או בין אם יועף למרחק.

התחושה הזו, כיצד צרותיו מתנדפות ברוח וליבו הולם בין צלעותיו, כמהה להשתחרר ולהיות חופשי כמו הטבע. חופשי מכל מחויבות מלבד הוא עצמו. התחושה ממלאת אותו.

הוא פוסע צעד ועוד צעד, בלי לחשוב כלל לאן הוא הולך, משום שרגליו חרשו את המקום פעמים רבות והוא כבר לא צריך להתבונן. הם יודעים כיצד לפנות, באיזה מסלול צריך ללכת, כיצד לחזור ממחסה העצים אל המחנה שכבר מזמן נהיה יותר משרצה שיהיה.

השלג נוטף על אפו ומעניק לאוקטביאנוס את מגעו הקריר והמלטף בעודו יורד במורד הלחי ואז לבסוף צונח על כר הדשא המכוסה קרה ושלג. מעילו, בצבע כחול כהה, נדמה כדגימה מצבע השמיים מעליו. הוא מתעטף בו ומחבק את עצמו חרש בעודו פונה אל שביל קטן שאינו נגלה לעין ביום רגיל. השלג שהופשר נדמה כשוטף את השביל ויוצר דרך ברורה וחד פעמית, כאילו מזמינה את האוגור הכבר-לא-כל-כך-חדש להרפתקה גדושת תהילה. הוא תמיד יבחר בתהילה.

הוא מניד את ראשו למחשבה. הוא אינו חפץ אלא בשלווה. הוא עובר על פני עץ שכבר חלף על פניו פעמים רבות בעבר. הוא מתעלם מהכיתוב, ברור אפילו בזרמי השלג הנוקשים, ונוגע בקליפת העץ האדומה-חומה. הוא משעין את מצחו לרגע, משום מה נרגע לתחושה החזקה והמחוספסת של העץ המוכר. הוא כינה אותו "החורץ".