התרסקות

התרסקות - פרק 36: חלק א'

ברגע שהגיע רן לביתו הוא לא טרח להיכנס אפילו ומיד נכנס למכוניתו.

הוא לא רצה להשלות את אמו שישאר אתה לכל אורך היום, היו לו תכניות אחרות להמשך היום. דבר מה שהבטיח  לעצמו שיעשה.

הוא נזכר בפיצוץ שהיה בינו לבין אמו אתמול, הכל החל כשאמרה לו שדיברה עם אביו בטלפון. היא נראתה על הפנים בגלל הדברים שאמר לה, ונכון, רן אולי לא ידע לגמרי מה היו חילופי הדברים בניהם אבל זה לא יכל היה להיות טוב. 

בעיקר בהתחשב בעובדה שנאלצה לשכר את עצמה עד כדי אובדן חושים בכדי לא להתמודד עם הדברים שהצית בה, וגם בגלל שצעקה עליו שהוא לא שונה מאביו לאחר שביזה אותה ואמר לה את כל אותם דברים נוראים. לא היה קשה לנחש אם כך שאביו נכנס בה לא מעט. ורן נשבע לעצמו מאוחר יותר באותו יום שהוא עוד יתעמת עם אביו על כך. אמו אולי לא הייתה מסוגלת לעשות זאת, אז הוא יעשה זאת למענה.

הוא התכוון להעמיד את אביו אחת ולתמיד במקומו. 

מי הוא חשב לעצמו שהעז לפגוע בה ככה? לא הספיק לו שפירק את משפחתם? למה היה חייב להמשיך לרסק את אמו לחתיכות מדי כמה שנים כך שלעולם לא תוכל להרכיב שוב את עצמה מחדש ולהתגבר עליו? למה לא הניח לה, לכל הרוחות? 

רן יצא מהחנייה בזריזות ודהר היישר אל עבר הכביש הראשי מחוץ לעיירתם הקטנה. הוא התכוון לנסוע לבית של אביו בלוס אנג'לס. נסיעה שארכה קרוב לשלוש שעות, ככל הידוע לרן. 

"והנה אנחנו מתחילים." מלמל לעצמו בעודו חולף על פני שלט היציאה מהעיירה ביעף.  

רן נסע ללא עצירות, על אף שהישיבה הממושכת באותה התנוחה הכאיבה לגבו ועייפה אותו. הוא לא רצה לבזבז זמן, ויותר מזה, הוא לא רצה להודות בכך אבל חשש שאם יעצור לרגע ישתפן ויחזור בו. הוא היה חייב להמשיך מבלי להקדיש יותר מדי זמן למחשבה מה יעשה ברגע שיעמוד פנים אל פנים מול אביו. 

הוא ידע שרצה להתעמת מולו אחת ולתמיד, הוא רק לא ידע איך בדיוק. 

הוא לא דיבר אתו שנים שיחה שאורכה יותר מחמש מילים, לא מאז שעזב אותם לטובת ההימורים. ואז השתקם, התעשר ונישא מחדש. רן לא יכל לתעב אותו יותר, הוא ידע שלעולם לא ימצא בתוכו את הכוחות לסלוח לו. והוא גם לא חשב שהיה ראוי לזה.

כשהחל להשתעמם בזמן הנסיעה, מה שלא לקח זמן רב, החליף רן את בין ערוצי הרדיו בחיפוש אחר מוסיקה רועשת במיוחד וכשמצא אחת הגביר את הווליום עד סופו.  הוא הצליח לשרוד ככה את השעה הראשונה אבל אז חזר להשתעמם וחיפש אחר תעסוקה אחרת. אמה צצה כמעט מיד במחשבותיו. 

הוא ידע שהיה עליו לפענח כמה שיותר מהר כיצד עליו להתנצל בפניה, ואיך לנסות לתקן את הדברים שנראה היה שהרס בין רגע אבל הוא התקשה לחשוב כעת. וזה הצריך חתיכת מחשבה. אז במקום הוא רק המשיך לנסוע בדממה. 

כשנכנס לשכונה של אביו והחל לחפש אחר חנייה פנויה ליבו של רן האיץ באחת את פעימותיו על אף שהיה מותש מהנסיעה הלא נגמרת, בין רגע התעורר שוב כאילו בזה הרגע יצא מביתו. כשמצא סוף סוף חנייה לא מרוחקת מדי והשתיק את מנוע המכונית הוא נאלץ להישאר לשבת עוד כמה דקות נוספות בכדי להרגיע את עצמו. 

רעד עבר במורד זרועותיו של רן והוא הידק את אחיזתו בהגה עד שמפרקי אצבעותיו הלבינו. הוא הרכין את ראשו והשעין את מצחו כנגד ידיו, עדיין חש בהלמות ליבו העזות כנגד צלעותיו. הוא הכריח את עצמו לקחת נשימה עמוקה ולשחרר אותה באטיות. הוא חזר על כך שוב ושוב, עד שהיה בטוח שזכר איך לנשום ואז התיישר במקומו.

"קדימה," מלמל לעצמו בשקט, "תפסיק עם הדרמה." הוא סטר ללחיו פעם אחת והתרפק על תחושת הצריבה שהסיחה את דעתו מהפחדים שהדחיק מזה זמן רב. הוא סטר ללחיו פעם שנייה והתכווץ בכאב. 

"לעזאזל זה היה כואב," סינן מבין שיניו ויצא ממכוניתו בטריקה. הוא נשען בגבו על דלת המכונית וסקר אותה במבטו. "אין מה לעשות, סופיה." נאנח, "גבר צריך לעשות מה שגבר צריך לעשות." הוא ליטף את שמשת מכוניתו, נעל אותה ועלה על מדרכת הרחוב. 

הגיע הזמן להתמודד עם אבאל'ה.

I DARE YOU TO MOVE, HONE