התרסקות

התרסקות - פרק 29

אמה הציצה בשעון היד שלה. 

השעה הייתה 17:22, רן איחר בכמעט חצי שעה. 

אמה כבר התיישבה בתבוסה על חומת החצר של הבית לידו המתינה לאחר שחלפה רבע השעה הראשונה. עקביה כאבו מהעמידה הממושכת וצווארה נתפס מכך שהסתכלה כל אותו זמן לכיוון אחד. לכיוון ממנו היה אמור להגיע רן. בכל פעם שהגיחה מכונית מעבר לרחוב היא מתחה שוב ושוב את צווארה בתקווה שהייתה זו מכוניתו, אך לשווא. 

כעת נאנחה חרישית ושלפה את הפלאפון שלה מכיס הקרדיגן, היא בדקה פעם נוספת האם קיבלה הודעה כלשהי ממנו בנוגע לכך שיתעכב או אולי אפילו לא יגיע, אבל דבר לא נשלח. 

אחכה רק עוד עשר דקות, הבטיחה לעצמה, עשר דקות בלבד. היא בכל מקרה לא רצתה לחזור מהר מדי הביתה, אביה יחשוד, הרי לא ייתכן שהמסיבה הייתה קצרה כל כך. או לפחות כך עודדה את עצמה לחשוב  בזמן שהמשיכה לחכות בתסכול. 

כשהשעון הראה 17:29 ואמה איבדה כבר כל תקווה להגעתו של רן, כמו באורח פלא, הוא הופיע סוף סוף. המכונית האדומה צצה כמו משום מקום ועוד לפני שהבחינה בכך אמה היא נעצרה בחריקת בלמים לצד המדרכה עליה עמדה.

רן טרק את דלת הנהג מאחורי גבו, קצת חזק מדי לטעמה של אמה, הקיף את מכוניתו וניגש אליה. 

אמה ניתקה מהחומה עליה התיישבה והזדקפה כשקרב אליה, "הייתי כבר בטוחה ש-" מילותיה גוועו באטיות על שפתיה כשהביטה בפניו של רן מקרוב כשעמד מולה. לחיו השמאלית הייתה סמוקה במעט מלחיו האחרת, שיערו סתור על פניו ועיניו אדומות. הוא נראה... עצוב ופרוע כאחד. 

"קרה משהו?" שאלה בחשש. 

חיוך קצר שלא הגיע לעיניו של רן הבזיק בפניו כשענה, "שום דבר ששווה לציין." פניו הרצינו שוב כשהוסיף, "אני מצטער, גרמתי לך לחכות."

הוא נשמע בסדר, חשבה אמה אבל עדיין לא הצליחה להתנער מהתחושה שמשהו היה מאוד לא בסדר. המבט הרציני הלא אופייני בעיניו היה משונה. מה גם שעיניו היו אדומות ואמה תהתה האם בכה אבל הפריחה את המחשבה כמעט מיד. היא התקשתה לדמיין את רן בוכה. 

משב רוח קריר צמרר את אמה וגרם לה לחבוק את עצמה. רן הבחין בתנועה ומהר לפתוח את דלת המושב של מכוניתו. "קר. בואי ניכנס, נוכל לדבר בדרך." 

אמה הנהנה קלות ונכנסה לצד מושב הנהג. 

"אז מה זה היה?" שאלה לאחר זמן מה, כשהחלו לנסוע. 

"אהמ?" המהם רן בשאלה. 

"הסיבה שבגללה איחרת." הסבירה. נדמה היה לה, או שבאמת הבחינה בשריר קופץ בלסתו של רן? 

"לא שמתי לב לזמן, מצטער." מלמל רן לאחר רגע ואז נדם. אמה הגניבה לעברו מבטים מדי פעם אבל נראה היה ששקע במחשבות, הרחק הרחק מהחלל שחלקו יחד במכוניתו. היא לא הייתה בטוחה מה היה עליה לשאול במצב הנוכחי והייתה גם העובדה שעדיין חשדה שלא סיפר לה משהו. אבל היא לא רצתה לחטט. 

משום מה היא דמיינה את כל העניין אחרת, את הגעתו במכונית וחילופי הדברים הראשונים בניהם לפני שיסעו יחד. היא לא חשבה שהכל יהיה כל כך... יבש. אפילו חיוכו של רן כשראה אותה לא הגיע לעיניו והוא לא נראה מופתע כלל ממראה החדש. האם השיער המפוזר למחצה והשרשרת שלה לא מצאו חן בעיניו? או שאולי כלל לא הבחין בשינוי שחל בה? אולי לא השקיעה מספיק? 

היא פשוט דמיינה את הכל אחרת. כנראה הבינה דייטים לא נכון. 

"אז.. לאן אנחנו נוסעים?" שאלה ברגע שהמחשבה עלתה לראשה כנושא אפשרי לשיחה. השקט בניהם הלחיץ אותה. 

אבל רן לא השיב. היא הגניבה לעברו מבט נוסף, פניו נותרו חתומות עיניו נטועות על הכביש. 

"זו הפתעה?" שאלה, חיוך התגנב לפניה. היא תהתה כל הזמן הזה לאן יקח אותה הפעם.

אבל רן עדיין לא השיב. כשהביטה בו שוב, הבינה אמה שלא הייתה זו שתיקה מסוג השתיקות כשמסתירים סוד. זו הייתה שתיקה אמתית. הוא לא שמע אותה כלל מדברת. הוא לא הקשיב לה בכלל. 

"רן?" שאלה אמה בחשש. "רן?" הוסיפה משלא הגיב. 

ולפתע המכונית פנתה בחדות ורן בלם בעצמה כזו לצד הדרך עד שאמה זינקה ממקומה ולולא החגורה שלה וודאי הייתה מתעופפת לה דרך השמשה. 

"רן!" קראה אמה, הפעם בבהלה, היא הייתה מבועתת. חזה עלה וצנח במהירות מאדרנלין ופחד והיא מהרה לגשש אחר ליבה הפועם ולספור את פעימותיו הגועשות במטרה להירגע. 

כשהחל להירגע לבסוף, השיבה אמה את מבטה לרן ולא יכלה להיות מופתעת יותר למראהו. הוא נשען במרפקיו על ההגה, עצם את עיניו בחוזקה וצבט את גשר אפו. במבט ראשון חשבה שבכה, ונבהלה אף יותר, אבל במבט ממושך הבינה בפשוט עצם את עיניו, כל תווי פניו זעקו סבל. 

כשפקח שוב את עיניו לאחר שניות ספורות ופנה לעברה של אמה היה זה כל כך פתאומי שאמה השתנקה בעל כורחה ונרתעה מיד לאחור. 

"אמה, אני כל כך מצטער." פלט במהירות.

מה זה? חשבה לעצמה אמה, מה זה שהוא נאבק בו כל כך לאורך כל הנסיעה וייסר אותו כך? היא לא הייתה צריכה לנחש מה יהיו הדברים הבאים שיאמר. היא ידעה. היא ידעה זאת מרגע שראתה אותו יוצא מהמכונית  ומחייך את החיוך העצוב ההוא. הוא לא היה אתה ולו לרגע.

"אני צריך ללכת." נאנח רן בתבוסה, הוא סירב לפגוש במבטה כשדיבר. "להיות במקום אחר עכשיו."