אני לחוץ, ידיי מזיעות כאילו שפכתי עליהן מים אני אמור לפגוש אותה בעוד פחות משעה, האם היא תאהב אותי? יצאתי מחדרי לעבר חדרה של אישתי לעתיד, כלומר, אני מקווה שהיא באמת האחת.
ברחתי, ברחתי כמו שלא ברחתי בחיים שלי אין לי כח לכל השטויות האלו מספיק יש לי חיים מסובכים שאפילו אני לא זוכרת חצי מהם! אז תגידו לי למה רק תגידו לי למה זה מגיע לי? למה זה מגיע לי כל הסיבוכים האלו?
רצתי ורצתי עד שהגעתי לגרם מדרגות, ירדתי בחוסר זהירות מוגזמת ומעדתי וחשבתי 'הלך עליי אני לא אצא מכאן לעולם' חיכיתי לכאב הבלתי נסבל שיגיע בגלים איטיים וכואבים אך הם לא הגיעו, עצרתי. עצרתי באוויר ולא הרגשתי דבר, לא כאב, ולא גלים פשוט שום דבר.
פקחתי את עיניי והבנתי, בחור בעל מראה הורס תפס אותי, עיניו הן בלתי נתנות לתיאור! כל כך הרבה צבעים שמתערבבים בהרמוניה מושלמת ומתחברים עם האישון בצורה משורטטת כל כך שנותן לעיניים מראה רובוטי, פניו וצבע גופו הם שזופים בצורה המדוייקת וגם שפתיו ואפו תאמו בדיוק לפרצוף. הבן אדם היה פשוט משורטט! לא אנושי! במצב אחר ובסיטואציה שונה הייתי נמרחת עליו בכיף אך אנחנו לא במצב שונה, ממש לא! "עזוב אותי!" צעקתי עליו ולרגע הוא נרתע אך אחר כך חייך וגיחך קלות "את בטוחה שאת רוצה שאעזוב? את מחבבת את הריצפה או משהו?" גילגתי עיניים, רק זה היה לי חסר כרגע.
יצאתי מחדרי וכשהגעתי לגרם המדרגות קלטתי אותה, יורדת במהירות כושלת עם בכי בעיניה ושניה לפני שהיא פגשה את הריצפה, תפסתי אותה ציפיתי לתודה ושתמרח עליי כמו שכל הבנות עושות כשהן רואות אותי, אך היא בחנה אותי מכף רגל עד ראש אך היא לא התנפלה עליי בכלל היא פשוט צעקה שאעזוב אותה גיחכתי "את בטוחה שאת רוצה שאעזוב? את מחבבת את הריצפה או משהו?" היא גילגלה עיניים, העמדתי אותה ביציבות ולרגע אחד קט היא הסתכלה לי בעיניים, עיניה היו חומות ורגילות עם נקודות חן בתוכן אך הן היו יפות כמו הטבע, רגילות אך בוערות באומץ וגם, בפחד. ואחרי הרגע הקט הזה, היא ברחה היא התחילה לרוץ ושוב פכם קול בכיה נשמע וסוף סוף הבנתי מה קול בכיה גורם לי לעשות, לרוץ אחריה, הבנתי שאת קול בכיה לא אוכל לסבול אפילו דקה אחת לא אוכל לסבול לראות אותה בוכה או סובלת...ואפילו לא הכרתי אותה.
רצתי, לא היה לי כח לבחור הזה, מה שהיה חסר לי זה לראות גם את הנסיך הזה בנוסף לכל מזל שהוא בחדר המטונף שלו בארמון המטונף הזה.
איבדתי את דרכי. אני לא מוצאת את עצמי המקום הזה ואני מתחילה לאט לאט באמת להאמין שאני בארמון.
עצרתי במסדרון מסויים כשהייתי בטוחה שאף אחד לא עוקב או רואה אותי ואחרי זה, הרשתי לעצמי להתפרק להוציא את כל מה שיושב לי על הלב כבר 24 שנים, סליחה, אני לא ממש יודעת כמה זמן, הרי איבדתי את הזיכרון המחורבן שלי!
בכיתי, עד ששמעתי קול מין צד המסדרון, קולו של דולב, או יופי! ממש כיף! באתי לרוץ ולברוח אך יד תפסה אותי ומשכה אותי לתוך חדר חשוך וקטן, לא היה אור בחדר ולא ראיתי דבר רק הרגשתי יד שמתעטפת על פי, שמעתי צעדים מחוץ לחדר ורעדתי קלות, ואחרי שהצעדים התרחקו האור נדלק ומול עיניי נגלה, שוב פעם הבחור ממקודם!
"אתה לא מבין עברית? אתה לא מבין מה זה לעזוב אותי?" לרגע הוא בחן אותי, והרגשתי חשופה מדי, בחדר הקטן הזה והצפוף ביותר.
גימגמתי "את- אתה חירש או מה?" הוא התעורר מחלומות הקיץ שלו והסתכל עליי "תגידי את יודעת בכלל עם מי את מדברת?" הסתכלתי עליו לרגע, ואז, התפרצתי בצחוק מתגלגל "אמרתי משהו מצחיק?" הוא הביט בי בזעף, מה שגרם לי לצחוק בקול רם יותר, הצעדים חזרו וידו אוטומטית הונחה על פי וקול צחוקי הושתק, ולרגע, לא רציתי שידו היא שתגע בשפתיי אלא חשבתי יותר בכיוון שפתיו שלו...אוייש איכ!
היא צחקה, וכרגע גיליתי גם מה קול צחוקה גורם לי להרגיש, קול צחוקה גורם לי לרצות לצחוק גם, הוא מרגיע והוא הקול הכי יפה ששמעתי מימיי, אני יודע שאני לא אמור להסתיר אותה מכריס, אבל כריס יכול להיות קשוח לאנשים שמסרבים לקבל פקודות והבחורה הזו מפוחדת ואבודה וכריס לא יבין זאת, הוא רק יכעס עליה. וזה מיותר.
אחרי שצעדיו של כריס נעלמו הסרתי שוב את ידי מפיה והיא ציחקקה בשקט "את מוכנה להסביר לי מה כל כך מצחיק אותך?" היא נרגעה ונשמה כמה נשימות קטנות "אתה שומע את עצמך? שאלת אותי כרגע אם אני יודעת עם מי אני מדברת.." "נו? מה הבעיה בשאלה שלי?" שאלתי "אז זה העיניין! אני לא יודעת מה אני עושה פה בכלל אוקיי? אז למה שאני אדע מי אתה ומה אתה ולמה שאני אדע איפה אני ולמה אני פאקינג כאן, אז מצטערת אבל לא! אני לא יודעת עם מי אני מדברת!" הבטתי בה, היא מיואשת, עצובה, נואשת ליד מצילה. "אז אני אגיד לך מי אני" היא הביטה בי בשתיקה "אני אדוארד, נסיך ויורש כתר ממלכת ארצות הברית. ואת?" היא פערה את פיה ולא אמרה דבר, זיעה צצה על מצחה, סימן רע.
אני כל כך סתומה! אני צעקתי וכמעט החטפתי לנסיך שאיתו הייתי אמורה להפגש!
למה אני כזאת מטומטמת? לא ברצינות, למה?
"אני אנאל." אמרתי בקצרה, הריי זה הדבר היחיד שאני באמת יודעת על עצמי "זהו? מי ההורים שלך? אחים שלך? שם משפחה?" השפלתי את מבטי לריצפה "אני לא זוכרת" הוא התבונן בי לרגע קצר והחליף נושא "אז אנאל, מה את עושה פה? למה את לא מחכה לי בחדרך?" א-איך הוא יודע שאני באתי ב..בשבילו? "אהההה מה?" הוא צחק "חשבת שלא ידעתי שאת זאת המיועדת שבאה בשבילי? חוץ ממשרתות אין כאן נשים אחרות" הירהרתי לרגע "ואמא שלך? היא לא אישה?" אאוץ' פגעתי בנקודה חלשה "היא נפטרה לפני כמה חודשים, אז מסתבר שאין נשים אחרות בבית הזה שחוץ משירות משפחתי הן לא עושות דבר אחר" שתקתי.
כמו שאמרתי, אני אהבלה. "אה" בסופו של דבר אחרי כל מה שהוא אמר זה מה שהצלחתי להוציא מהפה? באמת אנה?
"אז, מה את עושה מחוץ לחדרך? למה לא חיכת שאבוא?" חייכתי אולי באמת אתן הזדמנות להסברים לבוא אליי "חשבתי שכדאי שניפגש לא ברשמיות, אדי" הוא נרתע לרגע משם החיבה שהענקתי לו אך בשניה אחת פרצופו התחלף בחיוך חם ואוהב "אוקיי, אנה" והנה, יש עוד אדם בעולם שנתתי לו אישור לקרוא לי בשם החיבה שלי זו התקדמות.
YOU ARE READING
"היפייפיה הנבגדת"
Mystery / Thrillerאנאל בת ה24 לא זכרה דבר מעברה, היא מנסה להזכר אך לא מצליחה כאילו משהו חסר בה. אנאל מגלה דברים מסתוריים ומפחידים על עברה בעקבות כך היא מכירה בחור בשם אדוארד שגם בהמשך היא מגלה שהוא קשור לעברה. אנאל לומדת איך לבחור חברים במשך חייה ומגלה שהרבה מהחברים...
