פלוריאן, אני אוהב אותך

פרק ארבעה עשר - אוצרת רגשות

בדרך למקום הזה הקאתי פעמיים ולא רק פעם אחת, חטפתי שני התקפים ובכיתי המון כשהציגו לי את החדר שלי. ועדיין כל יום כאן דומה ליום שלפניו, אותם האנשים, אותם המילים ומדי פעם גם אותם הזריקות. כשהייתי רק פוצחת את פי הם היו אומרים שאני מתחילה להשתגע ומזריקים אל תוך גופי סם שגרם לי להירגע ולגופי להיכנע. זה היה בסדר, לא ציפיתי לפחות מכך, האמת באתי מוכנה לזאת.

אני קמה בבוקר, במיטה הצרה ואוכלת את אותו האוכל המגעיל. אחר כך, אני מובלת למקום עם איש מבוגר שמדבר אתי עם מילים שנכנסות מאוזן אחת ויוצאים מהשנייה, מילים שאומרות לי בדרך אחרת ולא ישרה שאני משוגעת ושאני צריכה לחזור להיות נורמלית, אבל כבר לא הרגשתי משוגעת.

אני פלוריאן, בת עשרים ושתיים שראתה את אחיה התאום נהרג מול עיניה; את גופתה של אמה על שולחן הניתוחים; זאת שבחיים לא שמעה מילה מאביה ואותה הפלוריאן שאחותה ברחה ממנה.

אני פלוריאן, אני דיכאונית, הנשמה שלי לא בריאה ויש לי התקפים, רגעי שיגעון שנגרמים מכך שאני פוגשת במראות שלעולם לא אחווה - אבל איני חושבת שאני משוגעת, לא אחרי הנשיקה שחלקתי איתו.

כן, אני דיכאונית ואובדנית וכנראה לעולם לא אפסיק להיות, ובבקשה אל תגידו לי מילים שנכנסות מאוזן אחת ויוצאות מהשנייה, אל תגידו לי את מה שהוא אומר שאינני.

והנשיקה שלו, ממשיכה לשחק במוחי ולתעתע בי, ואני מרגישה שאני נופלת בכל פעם שאני חושבת על הנשיקה שחלקנו, על הנואשות והנזקקות שהייתה שם. הרגשתי רע בשביל אהובתו על שלקחתי את הצעד עוד צעד אחד קדימה, כנראה אני לא טובה כפי שהתיימרתי להיות אליו. נחמדה, נותנת לו את החופש שהוא צריך בשביל להיות עם אהובתו.

שפתינו היו כה מתואמות ושוב ושוב אני חושבת על המפגש ביניהן, על הלהט שעבר בגופי. איידן לא היה מה שחשבתי שהוא, והנשיקה ההיא... הנשיקה אמרה לי כל-כך הרבה, כל כך הרבה מילים שאמרו לי בדיוק את מה שהייתי צריכה.

אני לא משוגעת, אני לא באמת כזאת, אני לא באמת מה שהם אמרו שאני. אבל זה בסדר, אני אהיה כאן, אמשיך להיות כאן, נשאר לי רק עוד יום אחד.
מחר אני משתחררת ישר ליום שכולו מוקדש לבכי וללוגן. אני מצפה ליום הזה, רק בשביל שאוכל לשים אותו מאחורי. מחר אני אאבד את זה, אני יודעת כי אני מכירה את עצמי. מחר אני אשתגע ואז אולי יוכלו להגיד שאני משוגעת.

אבל זו תהיה רק עוד פעולה, פעולה של אישה אובדנית, של אישה שמתגעגעת לאחיה התאום שעכשיו כבר הפך לאחיה הקטן. אני בחיים לא אוכל להתגבר עליו, בקשה לכך תהיה יותר מדי בשבילי.

אני מסלקת את המחשבות עליו וחוזרת להתעסק באיידן ובנשיקה שלנו, מקום מפלט שהייתי צריכה כבר ממזמן. אני לא מבינה מה גרם לאיידן לעשות את זה, לשתף פעולה עם הנשיקה שלנו. אני מנסה שזה לא יהיה לי אכפת בזמן שליבי פועם במהרה ומגע שפתיו עוד מורגש על שפתיי. זאת הייתה הפתעה ואהבתי את ההפתעה הזאת. הלב שלי לא פוסק מלפעום.

"היא בוכה," אני שומעת את אותו הקול המעצבן לוחש כאילו לא אשמע. אני רוצה להגיד לו שאני לא בוכה כי כואב לי, אני רוצה להגיד שאני לא בוכה כי אני חוטפת התקף. אני בוכה כי אני מבינה שליבי פועם, שהוא מרגיש והתגלית גורמת לי לבכות. הלב שחשבתי שנעלם - קיים.

"תירגעי, פלוריאן תנשמי עמוק," קול עמוק לוחש לי ומחזיק חזק בזרועותיי. אני לא יודעת מה הקול הזה רוצה ממני, אבל למדתי שאותם צריך לרצות רק בשביל שיעזבו אותי לנפשי.

מאז שנכנסתי לכאן הבנתי שאני רק צריכה להחזיק הכל בתוכי עד שאצא החוצה. מדי פעם לא שלטתי בעצמי, אך ברוב המקרים אני כן ויכולתי לחוות שעות של שקט.

אני נרגעת, בשביל שיעזבו אותי והם עוזבים.

אני שונאת את המקום הזה.
אני שונאת את האווירה המוזרה הזאת.
אני שונאת את זה שאני לא במקום שבו אני אמורה להיות.
אני עושה את זה בשביל שאוכל לחזור להיות עם משפחתי, להיות עם קרוליין.

אין לי פה את היומן שלי, אז אין לי מקום לכתוב בו את הרגשות שלי, בשביל שידעו. אני אוצרת אותם בפנים משלל סיבות.