פלוריאן, אני אוהב אותך

פרק שישי - כוס זכוכית

אנשים שהמוות, העצב והדיכאון אפפו אותם תמיד נמצאו סביבי. נולדתי לתוך המעגל הזה, הייתי האמצע שכולם חגו סביבו.

"פלוריאן," אני עוד זוכרת אותו לוחש בטון האוהב והדואג. אני זוכרת איך הוא היה הולך, איך הוא היה מחייך ואת הדרך בה היה מחבק אותי. אני זוכרת את אחי התאום יותר משאני זוכרת את השתקפותי במראה.

אחי התאום צעד, צעקתי לו "לוגן!" הוא לא הקשיב. אחי התאום צעד, נשם והמוות התנגש בו. המוות התנגש בו.

מה לוגן עשה שזה הגיע לו? הוא צעד בדרך המוות. הוא הלך בדרך בה הלכתי.

זה היה אמור להיות יום משמח.

"תצאי כבר מהמכונית!" אני מתעוררת. אוליביה מולי, למה היא מולי? אני תוהה. "את הנשמה את מוציאה לי! ביקשתי שתצאי!" אה נכון, היא לקחה אותי ממקום העבודה של הבן שלה. אוליביה המשוגעת.

אני יוצאת מהמכונית, לא כל כך מופתעת לגלות את המקום אליו היא לקחה אותי. כמובן, לבית של בנה היא לא תיקח אותי ולביתה גם לא במחיר חייה, המקום היחידי שנותר, מלבד דירתי, הייתה הדירה של אחותי קרוליין, ואני אשקר אם אגיד שלא התרגשתי מעט. לא ראיתי את אחותי כבר שנתיים מאז מות אמנו, לא שמעתי ממנה והקשר היחידי שהיה לי אליה היה קשר הדם שלנו. ובכל זאת, למרות שאני כבר מעט אדישה אליה, אדישה אל ההכחשה שלה, אני לא יכולה לעצור את פרץ ההתרגשות שגועש בי, כאילו המתין לזמנו להופיע.

"את תתחנני אל אחותך לקחת אותך, תעשי הכל בשביל להישאר אתה ולעזוב את בית בני," אוליביה מצווה עליי. אני יודעת, שלא משנה מה אגיד, זה בחיים לא יעבוד. אחותי סבלה ממני מספיק.

"תשתקי," אני מסננת אליה ועולה במדרגות אל הדלת של הבית. אני נושמת עמוק, נרגשת מאוד ומרגישה נורמלית להפליא. אני רק עוד משהי שהולכת לבקר את אחותה, המחשבה הזאת היא הטעות הראשונה שלי.

אני מתקתקת בדלת ולא עוברות שתי דקות עד שהדלת נפתחת על ידי ילד קטן בן חמש לכל היותר. לבי נצבט בכאב, מזכיר לי את מה שהכרחתי את עצמי לשכוח.

אני ישר מבחינה בדמיון.

לאחותי יש ילד ואני מרגישה נורא שלא ידעתי על כך.

אני מתעמקת בפניו ושמה לב שהוא דומה ללוגן, ואני לא שומעת דבר כשהמחשבה הזאת נכנסת אל ראשי בבום.

עברו כמה שניות, אולי חצי דקה, עד שאישה מופיעה על יד הדלת, דוחפת את הילד הקטן והמבולבל לאחור ומביטה בי בהבעת פנים מופתעת.

"דייב, תעלה לחדר שלך." הילד פועל על פי הוראת אמו ונעלם.

אנחנו מביטות אחת בשנייה, בהלם מוחלט. היא השתנתה. צבע שיערה הוא אדום, יש לה עצמות לחיים מובלטות יותר והיא מאופרת, משהי שלא הייתי מתקרבת אליה ברחוב.