פלוריאן, אני אוהב אותך

פרק שביעי - בכניעה

איידן מתרחק, אבל לא נעלם. הוא מסתובב, שם את ידיו על פניו ומסתובב בחזרה אליי כשידיו לצידי גופו.

"את קמה מהמיטה הזאת עכשיו ואנחנו יוצאים לסיבוב," הוא מצווה ויוצא מהחדר בטריקת דלת.

---

אני צועדת לצידו של איידן. אני מרגישה נורא, נורא ואיום. הערב כבר ירד ובקרוב החושך ייפול, אבל החושך לא מונע מזוגות צעירים, מבוגרים ומאהבה להסתובב חופשי כפי שקיוויתי.

הם החזיקו ידיים, ראשה על הכתף שלו והוא נראה מאושר, הם נראים מאושרים. לבי התחיל לכאוב וכבר זיהיתי את ההתקף בדרך, אט-אט מטפס במעלה בטני התחתונה אל לבי, משם אל שאר גופי, אני ארעד ואתחיל להשתגע.

"תהיי ממוקדת," איידן העיר ולקח את ראשי בין ידיו, כיוון את עיניי אל הרצפה, אל הקדימה, בלי לראות את המראות המכוערים.

זה לא עזר, זה מיותר, אני עוד זוכרת את המראות שלהם צועדים אחד ליד השנייה, אני זוכרת את המבט המאוהב. אני זוכרת שזה בחיים לא יקרה לי, שזה לא אמיתי בעולמי שלי. אני זוכרת שאני מאחור, מפגרת, כשכולם מתקדמים מולי, עם אהבה, החיים לא רעים כלפיהם.

"תפסיקי לחשוב. לחשוב זה לא טוב," איידן מעיר. איידן תמיד מעיר, למה הוא תמיד מעיר? אני ביקשתי ממנו לעשות זאת? המחשבות הדיכאוניות שלי הן המפלט שלי, מפלט חמים שאהבתי. זה היה מפלט, שצועק שיש סוף, שיש סיכוי לאור שבקצה המנהרה, שגם אלי, בסופו של דבר, הסוף יגיע ויחבק אותי חיבוק אם שאני מתגעגעת אליו כל כך.

רציתי את החיבוק המשפחתי הזה, אבל לעולם לא אודה בזה. אני כבר לא רוצה בו, אני רוצה את הקור, הוא תמיד היה שם.

אמי, אבי, אחי ואחותי, נטשו אותי והטילו עליי לשאת את הנטל הכואב הזה. הם רצו שמה? שיהיה להם מישהו להתרבות? יש להם את קרוליין, אז לי אין פואנטה, ואני גם עקרה.

המשפחה שלי נטשה אותי מאחור, הדביקו לי את השם והלכו. כי ללכת זה הכי קל, וללכת זו הדרך שבה אני אבחר.

לפתע, מבלי שאני מצליחה להבחין, פלשים תוקפים אותי משום מקום, אני מרימה את מבטי ומגלה מצלמות מולי, שומעת התלחשויות וקולטת שאני בעצם על הרצפה.

מישהו מרים אותי, תופס אותי מבית השחי לעמידה. בהתחלה, אני לא משתפת פעולה עם זה, אך לבסוף, אני שמה לב שאני מנסה להיעזר בו, תלויה על ידיו.

"תנשמי עמוק," הוא מבקש. אני עושה כדבריו, אני מנסה כמה שאני יכולה לנשום, מועדת קצת כשהוא מוביל אותנו אל החנות הקרובה, שבמקרה הזה היא מסעדה די פשוטה.