פרק שני - פעם אני ככה ופעם ככה

735 48 49
                                    


להיות השוקולד האהוב היה החלום שלי כשהייתי קטנה, להיחטף במהירות מהמדפים. להיות אהובה ולהיראות חשובה ומועילה לאושר של אחרים. לא הייתי השוקולד האהוב, לא הייתי שוקולד, ואם הייתי, בטח הייתי השוקולד המגעיל והרקוב שאף אחד לא קונה ונשכח מתחת לכל השוקולדים הטובים והאהובים. אף אחד לא אוכל שוקולד כמוני.

לחלק מהאנשים, שוקולד היה בשבילם השראה. לחלקם הוא היה הנאה, ולחלקם הוא היה פשוט התמכרות. ההתמכרות הייתה קלה כמו בן אדם שסובל מכאבים ולוקח מורפיום. שוקולד היה סם, סם חוקי. אהבתי סמים, ככה קראתי לתרופות שלקחתי, לכדורים האלו שנראו כמו המלאכים שבו לשמור עליי. שוקולד נתן לי נחמה, שלווה באיזשהו מקום בתוך הלב המתפורר. אפשר היה לקרוא לשוקולד שמחת חיים, אבל לי לא הייתה אחת כזאת, לא משנה כמה שוקולד אכלתי.

צפיתי איך איידן המהם, הוא רצה להיראות שקול ומחושב בדעתו, בעזרת משקפיים מרובעות, גדולות ושחורות. אנשים שלא מכירים את איידן, היו יכולים לחשוב שהוא סיים תואר שני בפסיכולוגיה קלינית רק בזכות המשקפיים שניסו להקנות לו מראה חכם. אבל המשקפיים האלו לא יכלו לעבוד עליי, הוא היה נראה מגוחך אתם עד לרמת טיפשות.

תנועת יד אחת הורידה את המשקפיים האלו מפניו, והוא מניח אותם על השולחן שהיה לידו. עיניי מתגלגלות כאילו זאת הייתה התנועה הטבעית שלהן, אבל הייתי משועממת. איידן היה בן אדם משעמם. מרפקו של איידן הונחה על ברכו, הוא רכן עם ראשו אל כף היד ושם את ראשו עליה, היא זאת שבעצם תמכה בראשו. היה לי רצון עז לגלגל עיניים שוב, אבל אמא תמיד אמרה העיניים שלי יתקעו למעלה בקצב הזה.

כשעוברות הדקות, אני מביטה בנקודה מסוימת בחדר, אפשר היה לחוש את האווירה הכבדה שעיטרה את החדר הזה. ככל שהזמן עבר העדפתי לחשוב על כך שהסיוט הזה עם איידן יסתיים ואז סוף סוף אוכל להיות בבית, בלי בגדים בגלל וכך ירכיי יוכלו להרגיש את הקור של הרצפה מזעזע את כל עמוד השדרה שלי ומעביר בי צמרמורת מגעילות. תמיד אמרתי לעצמי "כשקר ברגליים, לא קר בלב." אבל אני מנחשת שבחיים לא אדע מזה קור בלב, כי לב זאת סתם מילה שבני אדם המציאו כדי לשקר לעצמם שהרגשות שהם מרגישים זה מהאיבר הפתטי הזה. בכל מקרה, למרות שהיה לי קר ברגליים, עדיין יכולתי להסכים עם המשפט הזה.

כשאין בכוחי לנסות את מזלי לצעוד לכיון המוות, אני מתקרבת אל הקור. מקלחות קרות הפכו לדבר שחיכיתי אליהן והרצפה הפכה למקום הבטוח שלי. אני לא אשקר, כי אני לא בנאדם שקרן, כי אין ביכולתי לשקר יותר. שקר מצריך כוח, ולי אין כוח בשביל להתעסק בשקרים. ובחזרה לנושא, לא הבנתי אנשים שאוהבים חום, קור נחמד יותר.

אני מתעוררת מחשבותיי כשקולו של איידן מחזיר אותי למציאות הזאת. מציאות אכזרית. "פלוריאן, תהיי אתי בבקשה." היה נראה כאילו עומד לחזור על מה שאמר קודם ולפרט אפילו קצת יותר. אך ראשי נדד למקומות אחרים בעודו ממשיך לדבר. "אז חשבתי לעצמי, למה לא-" הוא עצר שוב, מביט בי מסתכלת על התקרה המעניינת, על חורים קטנים שנראו כמו נקבוביות בעור אנושי. "היי," הוא קורא לעברי, מבטי בבהלה מסתכל עליו, היה נראה כאילו מתאפק לא לפלוט חיוך, היה נראה כאילו הכל נורמלי. "על מה את חושבת בעומק כזה? עד כדי כך שאת לא מקשיבה לי?" הוא שואל בטון שהיה נראה מעט סקרן.

פלוריאן, אני אוהב אותךWhere stories live. Discover now