אני משוטט ברחובות כבר שבועות, חודשים. אני כל כך עייף, עייף, קר, כואב, רעב, וחסר כסף. התחלתי עם כמה מאות דולרים, מה שהצלחתי לגנוב את אמא שלי לפני שהיא הבחינה, לפני שהיא החליטה לבעוט אותי לתמיד. ידעתי שזה יקרה, אז לא היססתי כשלקחתי את הכסף. היא תמיד לקחה את מה שלי, התייחסה אלי כמו חרא, ואף פעם לא הרגישה אשמה. אז המעט שאני יכול לעשות זה לקחת מספיק כדי לשרוד. אז לא, אני לא מרגיש רע.
אני מבזבז את זה רק על הארוחות. ועכשיו, נשארו לי רק 32 דולרים, אשר לא יחזיקו אותי זמן רב בכלל.
כפות הרגליים שלי כואבות, וראשי מרגיש ריק וחלול. אני שוקע על המדרכה מול הבניין הגבוה ומתכרבל עם ברכי צמודות לגופי ומושך את הכובע מעל לראשי.
אני פשוט כל כך עייף.
אני מכסה עם ידי את פניי ומניח לדמעות להחליק על עורי. העיניים שלי שורפות והראש שלי כואב. אני יכול לטעום את המלח מדמעותיי הרטובות שזלגו על פיי, וכל השאר נוטפות לי מהסנטר ומכתימות את הקפוצ'ון שלי. אני מתייפח ונושם בנשימה רועדת, מנגב מתחת לעיניים עם שרוול המרופט שלי כדי לספוג את הטיפות הרטובות שנותרו על פניי ומטשטשות את טווח הראייה שלי, כך שהכול נעשה מטושטש. אני ממצמץ כמה פעמים ולוקח עוד נשימה רועדת. לפעמים אני שואל את עצמי האם החיים שלי באמת שווים לחיות. ובכן, עכשיו אני יודע שאני כבר לא צריך לשאול את זה.
אני מסתכל למעלה מתחת לכובע שלי, מתבונן בכמה מהאנשים שעוברים על פני.
מאות קונים מתוחכמים מתנודדים על הכביש בנעלי העקב הגבוהות מדי שלהן או בחליפות שנראות מאוד לא נוחות ללבישה, אוחזים בשקיות המעצבים הענקיות שלהם, המלאות בבגדים שכנראה עלו רק אלפי דולרים.
אני מסתכל על הכספומט ליד המקום שבו אני מכווץ, וכל אדם שעבר לידו משך לפחות 100 דולרים. ואז אני מביט בכיסי.
עם ה32 דולר שלי, אין לי בית, אין לי משפחה, אין לי עבודה, ואין לי חברים. האם החיים שלי אינם מוצלחים? לעזאזל, אני לא רוצה את זה.
כשהייתי צעיר יותר, מעולם לא הבנתי מדוע אנשים עם מחלות פיזיות, כמו סרטן, לפעמים היו מעדיפים לוותר על החיים, או כששמעתי על התאבדויות בחדשות. חשבתי,'כאב עדיף מלהיות מת?' אבל עכשיו אני מבין את זה, אני מבין עכשיו את הכאב. ואני כבר לא רוצה להתמודד עם זה.
במורד הרחוב יש בית מרקחת. ראיתי אותו מוקדם יותר כשעברתי באיזור. אני מקווה שאני יכול להשיג כמה טבליות חזקות משם.
אני נכנס וסורק את המדפים, עד מהרה אני מבין שיש לי אפס ידע על כל זה. אני שואל מאחורי הדלפק מהם הכדורים החזקים אך הזולים ביותר.
אני מסכים עם כל השאלות שהושלכו אלי, כי, אין לי מושג מה המילים המפוארות האלו אפילו אומרות, לא אכפת לי בכלל למה הכדורים אלה נועדו באמת.
YOU ARE READING
זו לא הצהרה אופנתית
Fanfictionטיילר הוא מעצב אופנה ומייסד של חברת בגדים מובילה של הלבשה תחתונה. מה יקרה כשטיילר ימצא את הדוגמן המושלם שלו, שבמקרה הוא ילד ביישן וחסר בית שמצא ברחוב?
