my best friend is a player

פרק 22 - העיניים מספרות הכל

●
אל תהרגו אותיייי
אני יודעת שהפרק היה אמור להעלות אתמול, אבל בגלל שזה הפרק שכל כך חיכיתם לו-החלטתי לדחות אותו ליום המשמח ביותר, סיום בית ספר!!!
אשכרההההההה
אז בשביל להמשיך את כל השמחה..
תהנו
●

- נקודת מבט שירה -

אוקיי, עבר חודש וקצת מאז שראיתי אותו.. מאז שדיברתי איתו..
תתפלאו אבל סבלתי כל היותר מחודש הזה..
ובעניין הקראש הלא מובן הזה? אני לא יודעת.
הרגשתי רע מכל המצב, מבינה שהוא חושב שהוא עשה משהו.. שהוא פגע בי..
אבל זה לא נכון..

שחר ואני ניסינו לחשוב על רעיונות מה לעשות, עד שבסוף הגענו לרעיון שאני אסע לבית ספר שלו להפתיע אותו.. לא יודעת עד כמה זה רעיון טוב אבל אני סומכת על שחר יותר מכולם, אפילו יותר מעל עצמי.

אני לא בטוחה בכל העניין הזה אבל מה שיהיה יהיה.. נכון?

בסופו של דבר סיכמנו על יום שני, על זמן בית ספר כמובן..

אחרי כמה ימים מבולבלים של 'מה אני עושה בכלל' יום שני הגיע, אז ככה ששיקרתי לאמא שלי שאני חולה..
איך היא הסכימה לזה? אמרתי לה שאני מרגישה יותר טוב ודיברתי עם חברות שאומרות שכל היום זה שיעורים חופשיים. היא לא חקרה יותר מדי וזהו.

דיברתי עם שחר כל היום, אני בלחץ, הסתכלתי על עצמי במראה, אני טובה מספיק? אני יפה מספיק? לא. אבל בסדר. נכון?

שחר המשיכה להעביר לי את הזמן שהייתי על קווי אוטובוסים שאף פעם לא ידעתי שקיימים.

אחרי שעה וחצי הגעתי.

"מאוחר מדי להתחרט?" התלוננתי לחוצה לשחר בטלפון כשאני עומדת בשער של התיכון של עומר.

"שתקי ולכי על זה, את אמיצה ואני סומכת עלייך ואני אוהבת אותך הכי בעולם ותיכנסי כמו סופרוומן ותראי שהוא יחטוף התקף לב מהתרגשות" שחר ניסתה לעודד אותי, אפילו ששתינו יודעות שאני הולכת לפשל.

"משתפרת בשיחות עידוד מפעם לפעם" צחקתי והתקדמתי לעבר השער.

השומר הסתכל עליי, אני הסתכלתי עליו.
חייכתי והוא חייך.
הוא פתח לי את השער בלי מילים, ממשיך לחייך.

"כן אה?" שחר צחקה והוסיפה "יאללה המורה כבר בטוחה שאני במחזור רציני עם כל היציאות האלו לשירותים, סמסי לי שהכל בסדר ותעדכני" וככה סיימנו את השיחה.

אני אפילו לא יודעת באיזו כיתה עומר.
אוי פאק.

התקדמתי לעבר הכניסה לבניין, בוחנת כל פרט ופרט.
הגעתי למסדרון של כיתות י'. אמאלה.
הצצתי בין הכיתות עד שמצאתי. י'6. אמאלהההה.
דפקתי בדלת ונכנסתי.

כל כך הרבה עיניים שבוחנות אותי אבל הדבר היחיד שעניין אותי היה עומר.
כשהעיניים שלנו נפגשו, הוא קם מהכיסא ורץ לכיווני.

העיניים מספרות הכל ומה שהן סיפרו הייתה רק האמת, הגעגוע.
התגעגעתי אליו מלא והרגע הזה, מרגיש כל כך לא אמיתי.

לא ידעתי מה לומר, מה אפשר לומר אחרי הניתוק הזה?
"סליחה" אמרתי, לא מורידה את העיניים שלי מהעיניים שלו.
"מפגרת יש לך כמה הסברים לתת לי" אמר וחיבק אותי חיבוק מוחץ.
"אוויר... תן לי אוויר..." מלמלתי שהוא מוחץ אותי ואת העמוד שדרה המסכן שלי.
"התגעגעתי. מלא." הוא אמר גורם לי לחייך, חיוך מתחרט על כל מה שעשיתי.
צרחות "אוווווווווווו" נשמעו בכל הכיתה, מעירים אותי לגמרי וההבנה שכל הכיתה של עומר בוהה בי נותנת לי סטירה חזרה למציאות.
"אה כן המורה אני צריך לצאת אה..." עומר התחיל עם התירוצים.
"כן מת לו הדג, מסכן" ניסיתי לחפות עליו.
"או שאתם מתאמים תירוצים או שעומר לא יודע לדאוג לדגים" המורה שלו אמרה מגחחת עם חיוך.
"כן אה טוב הלכנו" עומר הסתובב חזרה אליי, תופס אותי לגמרי לא מוכנה, מרים אותי ויוצא מהכיתה.
"אוקיי נגיד ש" מלמלתי צוחקת.

"אז? מוכנה להסביר לי לאן נעלמת לי לחודש וחצי?" עומר שבר את הדממה כשהתיישבנו על אחד מהספסלים בחצר.
"אני חייבת נכון?" שאלתי, יותר את עצמי מאשר את עומר.
"טוב אוקיי..." התחלתי את דבריי שצלצול טלפון קטע אותי, הטלפון של עומר.
כשהוא בא לסנן, ראיתי את השם על הצג והייתי בהלם.

'שחר חברה של שירה'

לא אמרתי כלום.
פשוט קמתי לכיוון השער.
עדיין בהלם ממה שקרה הרגע, החברה הכי טובה שלי בקשר עם החבר הכי טוב שלי? מה? למה? כמה זמן? מה?

יש לעומר מזל שהוא ראה אותי, כי אם הוא חשב שחודש זה הרבה, שיתכונן.
הרגשות אשמה שלי לא יבואו, אני לא אשמה.
למזלי קמתי בדיוק שהתחלתי לומר לו את האמת.
'התרחקתי כי התאהבתי בך'
הייתי קרובה לומר את זה.
מזל שרק קרובה.

לצערי עומר לא התייאש ורץ אחריי.
"את יכולה להסביר לי מה יש לך?" הוא צעק והגיע אליי.
"עזוב אותי" הוא עצר אותי וסובב אותי אליו, תפס את היד שלי ולא שחרר.
"רק עד אחרי שלא תסבירי לי היד שלך תזכה בחופש" הוא גיחך. אה יופי, כל המצב מצחיק אותו.
"יש לך חמש שניות לעזוב אותי או שאני מפרקת לך את הצורה" תמיד הייתי טובה באיומים, תמיד.
"אה כן? אחת שתיים שלוש ארבע חמש. יאללה פרקי לי את הצורה" הוא מותח את הגבול וזה הורג אותי.
"מה אתה רוצה" שאלתי בייבוש ובעצבים.
"שלא תכעסי על זה" הוא אמר מהר ,
"על מ.." ולפני שהספקתי לסיים את המשפט, השפתיים שלו הונחו על שלי באופן מושלם.
הפעם, הפעם זה לא היה בכוונה.
אני חולמת נכון?
צעקות "אוווווווווו" ו "שיאללה יא תוקףף" נשמעו.
סובבנו את מבטינו לחלון שהיה מאחורינו, אוי יופי, כל מה שקרה עכשיו היה מול כל החברים של עומר.
אחלה ממש אחלה.

ועומר? הדבר היחיד שהוא עשה היה לחייך ולמשוך אותי לצד שני של בית ספר.

"שירה, אנחנו צריכים לדבר" הוא אמר רציני לגמרי.

אף פעם לא ראיתי אותו כל כך רציני.

אמאלה.

מה הוא הולך לומר לי?

הוא הולך לצבוט אותי ולהעיר אותי מהחלום הלא מציאותי הזה?

●
המשך שבוע מדהים!
אל תשכחו לעקוב, להצביע ולהגיב!
אוהבת מלא מלא מלא, שירה 🖤