my best friend is a player

פרק 5 - שני עצלנים.

הייייייי מה זההההה" רוי צעק לי באוזן מצביע על משהו....
~
נבהלתי מהצעקה שלו וניסיתי להבין על מה הוא מדבר..
"מההההההה?!?" החזרתי באותו טון של צעקה
"הנה מה זה שם?!" הוא צעק שוב
ולפני שהספקתי להסתכל ולנסות להבין על מה הוא מדבר, ראיתי אותו, ראיתי את עומר.
ראיתי את החיוך הכובש שלו מרחוק שהוא הולך לכיווני..
אני לא יודעת למה אבל עלה לי חיוך אוטומטי שראיתי אותו.
"עומררררררררררר" צרחתי תוך כדי שרצתי לכיוונו
"שירההההההההה" הוא צרח והפך את ההליכה שלו לריצה.
עד שנפגשנו, זה לא היה סתם היי וכיף או משהו,
זה היה חיבוק, ולא סתם חיבוק, חיבוק דוב שהפיל לרצפה, כמו בסרטונים החמודים האלה באינסטגרם, אוווווווווווווו😇
הילד הזה מיוחד ואני לא יודעת מה עשיתי שזכיתי להכיר אותו, אבל כנראה שעשיתי משהו ממש טוב, עם כל הצניעות כן?
חזרנו לרוי וככה המשכתי את המשמרת, שעומר יושב לידי.
אחרי שסיימתי לעבוד הלכנו להסתובב בקניון.
לא סתם הסתובבנו בקניון, הלכנו לבקר חברים שלו וחברות שלי בדוכנים שהוא עבד בהם עד יום לפני, ירדנו לחניה, טיילנו במעלית כמו מפגרים עד שמשהו תפס את עיניי..
שלט על הופעה של מיכל הקטנה שאמורה להתחיל עוד חמש דקות.
"עומררררררר" צרחתי לו באוזן והוא צחק
"מההההההההה" הוא החזיר באותו טון של צעקה
"תקח אותי להופעה של מיכל הקטנה" התחננתי עם פרצוף של ילדה בת שלוש, מה שעבד..
"טוב יאללה עלי" הוא אמר כשהוא מתכוון לעשות לי שק קמח.
קפצתי לו על הגב וככה הוא לקח אותי לאמצע הקניון ששם הייתה ההופעה..
הגענו וראינו את מיכל הקטנה שרה על הבמה שכל הקהל היה מורכב ממלא ילדים קטנים מחייכים ומתלהבים..
עומר מצא את הדרך לקדמת הבמה שאני עוד על גבו.
"מיכל תעשי לי ילדדדד" הוא צעק וגרם למיכל הקטנה לעשות פרצוף מופתע ולצחוק באמצע השיר..
הוא קרץ לה ורץ כשאני עוד על גבו.
אחרי הכל היה עוד אחלה יום כיף, אני לא מבינה איך מישהו זר יכול להפוך לחלק ככ חשוב ומשמעותי בחיים מסוימים בפחות מיום וחצי, איך?
אני לא יודעת, אבל הוא פשוט כזה, מיוחד כנראה.
"חייםםםם אנחנו צריכים להיפגש שוב השבוע" הוא אמר מחייך מאוזן לאוזן עם עיניי כלבלב.
"חייםםםם אני לא עומדת בעיניים האלה דיייי" יבבתי מצחקקת
"נוווווו אז חייםםםםם אל תעמדי, תשביייי" הוא אמר ודחף אותי על הספות של מקדונלס
"רק על זה אתה הולך לקנות לי גלידה" אמרתי בצחוק
"אוקיי חכי" הוא אמר והלך לכיוון מקדונלס
"רגע מה" מלמלתי לעצמי כשהבנתי שהוא לא הבין שזה היה בצחוק
אחרי הגלידה שאכלנו ואחרי הכל, התעייפנו.
בכל זאת, בני אדם ובכל זאת, שני עצלנים.
דיברנו עוד קצת ובסוף קבענו להיפגש עוד פעם השבוע, דילגנו כמו מפגרים לתחנה וישבנו ביחד מחובקים וחיכינו לאוטובוס ובזה סיימנו את אותו יום כיף...