oreo // lashton [hebrew]

two is better than one. // 22

~

נקודת מבט הארי

ישבתי ליד המיטה של אשטון, מתכונן לדבר אליו. רציתי להגיד לו כמה דברים, גם אם הוא לא יוכל לשמוע אותי. אולי לעולם לא תנתן לי האפשרות לדבר איתו שוב.

"הי, אש. אני, אה... אני ממש מתגעגע אלייך. זה יהיה מצויין אם תתעורר עכשיו. כאילו, ממש מצויין. אה, טוב, אני מניח שיש כמה דברים שרציתי לאמר לך כל עוד אני יכול. הרופאים לא יודעים שום דבר. או שהם יודעים והם לא אומרים לנו, אבל זה יהיה פשוט אכזרי ולא הוגן. בכל מקרה רק רציתי להגיד שאתה החבר הכי טוב שאי פעם היה לי. אני ממש מצטער שלא שמתי לב לזה קודם. א-אני יכולתי לעזור לך אם הייתי פותח את העיניים שלי, לעזאזל. הייתי עיוור. הייתי פשוט עיוור לכל הכאב שעברת.

"איך הולך הציטוט הזה? הו, רגע! 'דרישות הכאב תורגש'. אבל זה הקטע. זה כן. אבל הכאב של אנשים אחרים לא תמיד דורש שאתה תרגיש אותו. אלא אם הוא נראה לבחוץ. כמוך. זה קרה, ועכשיו אני מרגיש את הכאב שהיית שרוי בו. זה פשוט, טוב, דרש ממני להרגיש אותו. אני לא יודע? זה בכלל הגיוני? אני פשוט אומר את מה שאני חושב, אש. תרגיש חופשי להפריע לי בכל שלב.

"אני לא חושב שתפריע, נכון? אני פשוט אמשיך להיות משעמם ופואטי. משאיר אותי משועשע. האמת שיש עוד משהו בראש שלי. זה העובדה שאתה, כאילו, כל כך קרוב, אבל כל כך רחוק. אתה מיליוני מיילים ממני, תקוע באיזה עולם שאתה לא יכול לברוח ממנו. איך זה מרגיש? זה מרגיש חרא. רק לדעת, שברגע זה, אני יכול לדבר אלייך ואתה לא תשמע מילה. אתה אבוד איפשהו. במקום שרק אתה יודע איפה הוא.

"אני לא יודע. רק תשכח כל מה שאמרתי עכשיו." נאנחתי, סוף סוף מסיים להגיד את כל מה שרציתי להגיד. אני אומר כל כך הרבה דברים פואטיים ושטויות אחרות לאדם שאפילו לא יכול לשמוע אותי. מצויין.

"אני לא ארצה לשכוח את זה." קול אמר מאחורי. הסתובבתי כדי לראות את לוק עומד בפתח החדר.

"למה?" שאלתי, הקול שלי רעוע. רוב הזמן אנשים מבולבלים ממה שאני אומר.

"בגלל שזו הייתה האמת." הוא ענה.

"הו."

"כן. אכפת לך אם אשאר?" הוא שאל.

"תיכנס. תצטרף למועדון." אמרתי, מחייך קלות.

"זה טוב שיש כאן עוד מישהו כשאני פה. אני מתחיל להיות די בודד כשהאדם היחידי שנמצא בחדר מלבדי, עדיין לא נמצא כאן." הוא אמר. וואו. מסתבר שאני לא החרא הפואטי היחיד.

"כן. אני מניח שזה למה הם אומרים שהשניים טובים מאחד, הא?" אמרתי. (ה/מ רפרנס לכותרת)

"אני מניח. אבל שלושה יותר טובים משניים, האמת."

"לגמרי. אני פשוט ממש מקווה שהוא בסדר." אמרתי. אבל כולם מקווים כך.

"אני ממש צריך אותו." לוק אמר, מסתכל בעדינות על אשטון. הוא התנהג כאילו אשטון היה זכוכית. הוא היה ממש עדין איתו, כאילו הוא היה שביר וצעד אחד לא נכון והוא יתנפץ. הוא לא החזיק את היד של אשטון חזק מדי. הוא לא ישב יותר מדי קרוב לאשטון, אבל הוא לא ישב רחוק מדי, גם.

"זה נכון, אני צודק?" שאלתי. הוא כנראה לא ידע. אני פשוט יכול לדעת את זה. אני הארי פאקינג סטיילס. אני פשוט מגניב.

"מה?"

"שאתה לא יכול לחיות בלעדיו."

"כן." הוא ענה כמעט מיד.

"הו." אמרתי.

"אוקיי." הוא אמר. זה די נורמלי. הוא אומר את המילה הזו בתדירות די גבוהה.

"אני הולך, אחי." אמרתי, עומד ומתמתח.

"אוקיי." הוא אמר, לא מוריד את העיניים שלו מאשטון.

"תשמור על עצמך." אמרתי, יוצא מהדלת.

~

נקודת מבט לוק

בכיתי את נשמתי.

"בבקשה. בבקשה, אשטון. אני מתחנן. רק תתעורר. זה נכון. אני ז-זקוק לך. המון." אמרתי, מוחה את עיני. לא יכולתי לסבול את זה יותר. הייתי זקוק לו כחמצן לנשימה.

עליתי על מיטת בית החולים שלו בזהירות, שוכב על הצד שלי. הנחתי את ראשי על ידו, אוחז בזרוע שלו בעדינות. התייפחתי, שוכב המיטה לידו. הרטבתי את הזרוע של ואת הסדינים מתחתיי, אבל לא היה אכפת לי יותר. לא היה לי אכפת אם מישהו היה נכנס והייתי בצרה. פשוט הייתי צריך אותו. לא היה לי אכפת משום דבר חוץ ממנו.

"אני לא יכול לחיות בלעדייך, אש."

~