oreo // lashton [hebrew]

half a heart. // 20

"לעזאזל. מילים גדולות." מייקל אמר. אף אחד לא צחק, כל עוד לא מחשיבים את מייקל עצמו.

"רק תגיד לי, הוא אי פעם יתעורר?" שאלתי, מלא תקווה. חששתי מתגובתו.

"אני לא יודע."

~

יכולתי לראות את אשטון מחר. גם אם לא אוכל להסתכל לתוך עיניו,זה עדיין היה טוב לראות אותו.

אבל, אני חייב לחכות יום.

בינתיים, כל הבנים האחרים עושים מסיבת פיג'מות היום. לא רציתי לבוא, אבל קאלום ומייקל אמרו שזה יעזור לי לשכוח.

אבל זה קצת קשה מדי לשכוח לגבי אשטון.

"לוק! אני שמח שבאת." לואי אמר כשדפקתי על הדלת. אני לא שמח שבאתי. הייתי צריך להישאר שם, בחדר ההמתנה. הייתי צריך לחכות שם עד שאוכל לראות אותו.

"אוקיי." היה כל מה שאמרתי. שיט. אני בדרך כלל אומר אוקיי שאני לחוץ או כשהברייקדאון היה עתיד לבוא. פאק.

נכנסתי פנימה, משתקע בספה. הוצאתי את הטלפון שלי, פותח את טוויטר ובודק את הפיד שלי, בתקווה שאוכל להיות בטלפון כל הלילה בלי שהם יפריעו לי.

אבל הייתי צריך כבר לדעת שהתקווה שלי לא עוזרת.

"לוק. אתה מתנהג כמו חתיכת חרא משעמם." מייקל התלונן, תוקע את אצבעו מספר פעמים בלחי שלי. ואז קאלום גם הצטרף. בני זונות.

"תודה." מלמלתי, אפילו לא מרים את מבטי. נאנחתי. זה הולך להיות מרגיז.

"אתה צופה בפורנו או משהו כזה? אתה נראה מאוד שקוע בטלפון שלך." קאלום אמר. פשוט נאנחתי שוב.

"אני חייב ללכת." אמרתי, עומד והולך לעבר הדלת. לא התכוונתי להישאר בכל מקרה אז לא הבאתי שום דבר איתי. 

"לאיפה?" הארי שאל. הסתכלתי עליו באדישות. בכנות, התכוונתי למה שאמרתי.

"לכל מקום חוץ מפה." אמרתי, שומר על קשר עין איתו. הסתובבתי והלכתי במהירות אל הדלת. וידאתי שטרקתי אותה.

ברגע שטרקתי את הדלת, הרגשתי את נהר הדמעות זורם על פניי.

~

הלכתי לבית חולים.לא אכפת לי אם לא אראה אותו עד מחר. מה אם אשטון התעורר כשלא הייתי שם? כל המבקרים שלו אינם. הוא יקום לבד לגמרי. מה אם זה גרם לו להרגיש כאילו אף אחד לא שם פס עליו?

פשוט הייתי חייב לראות אותו.

הלכתי לקבלה. האנשים שם בכלל יודעים אם המטופלים מרגישים טוב יותר? אני לא יודע! אני לא פאקינג עובד שם. לעזאזל.

"יש סיכוי שאתם יודעים אם יש חדשות לגבי אשטון אירווין?" שאלתי, הקול שלי נשבר כשאמרתי את שמו.

"סליחה. אין מידע חדש על אשטון אירווין מלבד מה שאתה כבר יודע." היא ענתה, מבט סימפטי בעיניה.

"פאק." מלמלתי. באתי לכת כשהיא קראה לי שוב.

"כן?" עניתי בקוצר רוח. רק רציתי לשבת על הכיסא ולבכות. אבל אני לא יכול לעשות את זה כשהיא מפריעה לי, נכון?

"תעלה ותבקר אותו." היא אמרה, מחייכת קלות לעברי. היא רצינית?

"א-אבל הם אמרו שלא ניתן לראות אותו עד מחר." אמרתי, בטח הורס את ההזדמנות שלי. שיט.

"אני רואה עד כמה שאתה שבור לב. אני לא רוצה שגם אתה תגמור פה" היא אמרה.

"הו." היה כל מה שהצלחתי להגיד. ואז רצתי לעבר החדר של אשטון.

~

זה היה פשוט חדר לבן משעמם. אבל היה דבר אחד יפהפה בחדר הזה שבלט. 

אשטון.

בשיער שלו היה מבולגן, העיניים שלו היו סגורות, והיה אפשר לראות עד כמה הוא באמת רזה דרך השמיכה.

זה שבר את הלב לי לראות אותו ככה.

לא רציתי להיות סתם עוד אדם שעומד לידו וצופה ולא עושה כלום. רציתי לעשות משהו מיוחד, גם אם הוא לעולם לא ידע שעשיתי את זה. אני יודע מה אני הולך לעשות. זה יהיה בדיוק מה שעשיתי איתו בחדר שלו. 

אני הולך לשיר את "hold on til may."

התחלתי לשיר, הקול שלי רועד מהבכי. המשכתי לשיר עד שהגעתי לחלק שלו. הכרחתי את עצמי לשיר גם את החלק שלו, למרות שכל מילה הרגה אותי אפילו יותר. אני חייב להישאר חזק. אני חייב.

אני חייב להישאר חזק עבור אשטון.

סיימתי לשיר, מוחה את הדמעות הנותרות מעיניי. התחלתי לסקור את החדר בעזרת עיניי. זה נראה כמו כל בית חולים אחר.

אבל היה דבר אחד שמשך את תשומת ליבי.

ראיתי לוח שנה, עם המילה יוני באותיות כחולות גדולות ובהירות. הרגשתי את הדמעות חוזרות. השתעלתי, מה שהוביל לדמעות נוספות. התייפחתי. נחנקתי מהבכי שלי. הייתי חתיכת בלגן. סוף סוף דיברתי, למרות שידעתי שאף אחד לא יכול לשמוע אותי.

"מאי כבר עבר."

~

המשפט האחרון הוא מא כבר עבר כי הוא שר עם אשטון את hold on til may 

לקח לי רבע שעה להבין את זה כי אני גאונה