שנאה או אהבה?- פרק 46

720 26 0
                                    

הגעתי לבית והכל היה באותה אווירה, אני פשוט לא מצליחה לחייך...
פתחתי את הטלפון וראיתי עוד הודעה מהאדם שטוען שהוא אבא שלי: "בבקשה, תני לי להסביר, אני מבטיח ששיחה אחת ואני עוזב אותך לנצח"
התחלתי להתעצבן, כי לא משחקים ככה בבני אדם.
חן:"איך אני אדע שאתה באמת אבא שלי?"
אבא שלה:"יש לך כתם לידה בצורה של לב בעכוז השמאלי"
כתב ואני הייתי בשוק, אף אחד לא יודע עליו, אפילו לא רוי, רק אמא.
חן:"מה אתה רוצה?" כתבתי
אבא שלה: "רק לדבר"
חן:"אני לא רוצה, מצטערת פספסת את הרכבת"
אבא שלה:"אני יודע ואני מצטער, אבל רק אם תתני לי להסביר את תביני הכל"
לא ידעתי מה לענות כי מצד אחד רציתי הסברים ותשובות אבל מצד שני כבר מאוחר מדי...
חזרה לנקודת המבט של לירוי:
"למה אתם לא מתנשקים?" שאלה אמא ברוב חוצפתה אחרי שחן יצאה מהחדר "לא שזה עניינך, אבל חן כמעט נאנסה לפני כמה ימים, ואני מכבד אותה" אמרתי לה והיא הסתכלה עליי בשוק "אז זאת היא? בגללה אתה כאן?" שאלה "תגידי את שומעת את עצמך לפעמים? היא כמעט נאנסה!" אמרתי עצבני "כמעט, אבל אתה מתוק שלי שוכב פה כרגע, לא היא" אמרה ואני הייתי בשוק ורציתי להגיד משהו אבל הבנתי שאין עם מי לדבר אז פשוט שתקתי.
"בכל מקרה הקשר הזה ייגמר שנהיה באיטליה, א זה לא משנה, אתה יכול להמשיך להשתעשע איתה" אמרה "דבר ראשון אני לא משתעשע איתה אני אוהב אותה! וגם עד שנעבור אלוהים גדול" אמרתי "אנחנו עוברים בסוף השבוע, אז תתכונן נפשית" הפילה פצצה "מה סוף שבוע? אבל אני יכול לצאת רק בסוף השבוע" אמרתי והתיישרתי על המיטה "אל תדאג חמוד שלי, שכחת שכל מה שאני רוצה קורה בסוף?" אמרה ואני ממתי מבפנים וקיוותי שהרופא יארית את האשפוז שלי.
נקודת המבט של חן:
לא עניתי לו, זה לא מגיע לו, וחוץ מזה, למה להיזכר בעבר? אני מעדיפה את המשפחה שלי איך שהיא בלי תוספות מיותרות.
התקלחתי והלכתי לישון.
ושוב אותו בוקר עם אותה אווירה וככה גם בבית הספר, רק שהיום היה לי גם את האבא הזה שצץ משום מקום על הראש.
"את בסדר?"שאלה רוני בסוף שיעור ביולוגיה "כן, בטח מאמי, איך את?" שאלתי וניסיתי לחייך "יהיה בסדר" אמרה "לא יותר טוב מאז?" אמרתי והיא חייכה "לא ממש, אבל האמת שקצת ירדו ממני" אמרה ואני חייכתי "אבל אני רוצה להגיד לך תודה, לימדת אותי לעמוד על שלי, ואחרי שנצא מפה אני לא מתכוונת לתת לאף אחד לדרוך עליי" המשיכה "גם פה אסור לך לתת דבר כזה!" אמרתי ותפסתי בשתי כתפיה "תביני, אני מפחדת מהם, אבל הנה אני כבר מסיימת את י"ב, לא נשאר לי הרבה זמן" אמרה וחיבקתי אותה "טוב, יש לי לשון, אז נדבר" אמרתי והתפצלנו כל אחד לדרכה.
כלכך שמחתי שהיא אמרה לי את זה, למרות שלא הבנתי איך בדיוק עזרתי, אבל אם עזרתי זה כבר ממלא לי את הלב.
היום היה תורו של רוי להביא את בן אז הלכתי ישר לבית החולים.
עמדתי בכניסה לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי לחדר בצעה "לירוי" וראיתי את אמא שלו ואבא שלו יושבים עם הרופא לידו ומדברים.
"אוקיי, הבנתי, אני אחזור יותר מאוחר" אמרתי והסתובבתי "לא, בואי, חיכינו לך" אמר לירוי והלכתי לשבת לידו, "כולם פה?" שאל הרופא ולירוי הנהן "אז ככה, הדימום בראש הפסיק לחלוטין עוד בערב הראשון, ושאר השברים שלך התאחו באופן מושלם חזרה כאילו אלוהים סידר אותם בחזרה כמו חיילים, זה מדהים! בחיים לא ראיתי דבר כזה" הוא אמר "טוב, אני לא מתפלא, יש לי פה מלאך שומר" אמר לירוי, הסתכל עליי והחזיק את ידי ואני חייכתי אליו "אז אתה תוכל להשתחרר מחר בצהריים אחרי הבדיקות הכלליות" אמר הרופא "ובבוקר למחרת נוכל לטוס?" שאלה אורנה את הרופא "בהחלט, רק תצטרכו לחתום על כמה טפסים ולבוא להסתכלות פעם בחודש, במשך שנה בערך" אמר הרופא "אבל אנחנו נהיה באיטליה, אי אפשר להעביר את הטפסים לשם במקום להיטרטר ככה?" שאלה אורנה "לא, מדובר במקרה חריג, אני מעדיף שתעשו את זה פה" אמר "אני מבינה, בכל זאת אתה הממוחה, איפה הטפסים?" שאלה בחוסר ברירה בואו איתי" אמר ויצא עם אורנה ומיכאל מהחדר.

שנאה או אהבה?Where stories live. Discover now