שנאה או אהבה?- פרק 40

782 33 0
                                    

זה הכל באשמתי" לחשתי והתקרבתי אליו באיטיות "אני עוד לא הבנתי מה קרה" אמרה אמא "בגלל שלא הקשבתי לו כמו איזה ילדה סתומה הוא עכשיו שוכב כאן בלי הכרה" אמרתי והסתכלתי עליו "ירון?" שאלה אמא ואני הנהנתי "אני כזאת מפגרת, אם לא הייתי יוצאת איתו, אם לא הייתי נותנת לו להיכנס, רק אם הייתי מנסה לעצור את לירוי מלהתערב הוא היה בסדר עכשיו!" אמרתי ודמעה זלגה על לחיי.
"תסתכלי עליי" אמר רוי ותפס את פניי "את יודעת שלא היית יכולה לעצור אותו, ואת יודעת שהוא היה עושה את זה עוד פעמיים אם היה צריך כדי שהחרא הזה לא היה פוגע בך אז תפסיקי להאשים את עצמך" אמר וחיבק אותי "תודה" לחשתי לו, הוא תמיד ידע בדיוק מה להגיד לי שירגיע אותי.
"טוב יאללה, תלכו הביתה אני אשאר איתו פה, יש לכם בית ספר" אמרה אמא "אני לא זזה מפה עד שהוא פותח עיניים" אמרתי ואמא ליטפה את כתפי "את יודעת שהסיכוי נמוך, נכון יפה שלי?" אמרה "הוא יתעורר, אני יודעת את זה!" הפצרתי "טוב, אז אני ורוי נלך לארגן את בן ויערה" אמרה, נשקה למצחי ושניהם יצאו מהחדר.
"אז מה? , תראה לאן היינו צריכים להגיע בשביל שאני אדע שאני אוהבת אותך, בעצם על מי אני עובדת אני אוהבת אותך מהשנייה שראיתי אותך מתקרב אלינו, אז בספסלים, זוכר?" אמרתי עם חיוך עצוב "אני יודעת שאני קשוחה כזאת ולא יודעת להראות אהבה בשיט אבל בשביל זה אתה כאן! בשביל ללמד אותי אז כדי שתתעורר על עצמך כי יש לי הרבה מה ללמוד!" אמרתי ופרצתי בבכי.

ישבתי ככה כמה שעות וכמעט נרדמתי ופתאום נכנסו שני אנשים לחדר ושניהם נראו מבוגרים יחסית ונראו מאוד מכובדים "לירוי!" נכנסה האישה בסערה וישבה על המיטה ואני קמתי ממנה "מה המצב שלו?" שאלה בהיסטריה "היה לו דימום בראש אבל הם הוציאו אותו מזה, ויש לו הרבה שברים בגוף" אמרתי והיא בכתה "תודה שנשארת איתו"ניגש אליי הבחור "כמה אני חייב לך?" שאל והוציא את הארנק שלו "לא, מה פתאום, זה ממש בסדר" אמרתי עם תנועות מבטלות "טוב, אז את יכולה ללכת אנחנו נישאר איתו פה"אמרה לי האישה "אני לא הולכת" אמרתי "מה זה?" אמרה וקמה מקצה המיטה "מי את?" שאלה "מה קורה פה?" פתאום שמעתי את הקול של לירוי "לירוי, אתה בסדר?" שאלתי ותפסתי את ידו "איך את מרגישה? זה יותר חשוב לי" אמר ואני חייכתי "אידיוט, זה מה שחשוב לך עכשיו? תתרכז בלהבריא, מה כואב לך? אתה רוצה מים?" התקפתי אותו "לא, רק תישארי פה, את נותנת לי כח" אמר ואני חייכתי "בן שלי, איך אתה מרגיש?" שאלה מי שהבנתי שאמא שלו "אני בסדר, לא הכרתי ביניכם, חן תכירי אלה ההורים שלי מיכאל ואורנה" אמר וחייכתי לעברם והם עשו פרצוץ מתנשא כזה "ואמא אבא תכירו זו היא חן, החברה שלי" אמר והסתכלתי עליו בפרצוף מופתע.
"מה?" הופתעה אמא שלו "יש איזשהי בעיה?" שאל "אהה, לא מה פתאום, למה שתהיה בעיה?" אמרה ושילבה ידיה כלא מרוצה.
הרופא נכנס לחדר "אתה ההורים של לירוי?" שאל את מיכאל ואורנה "כן" ענתה אורנה "בואו איתי אתם צריכים לחתום על כמה טפסים" אמר והם יצאו מהחדר "חברה שלך?" שאלתי והוא חייך "רק אם את רוצה" אמר "אהה, כן אין לי בעיה" אמרתי והוא צחק "יש לך צחוק יפה" אמרתי בלחש "בואי לפה" אמר ופרס ידיו וחיבק אותי "אוי, כמה חיכיתי לחיבוק הזה, רק בשביל זה היה שווה להיפצע" אמר ונשארנו מחובקים ככה כמה דקות.
"אני מצטערת" אמרתי כשהתנתקנו "על מה? , את לא עשית כלום" אמר וליטף פניי "אז אתה סולח לי?" שאלתי בחשש "לא משנה מה תעשי אני אסלח לך תמיד!" אמר ומשך אותי לעוד חיבוק ארוך.

שנאה או אהבה?Where stories live. Discover now