oreo // lashton [hebrew]

perfect. // 14

"רק...?" אמרתי, ממריץ אותו להמשיך בדבריו.

לא קיבלתי תשובה. במקום, הוא פשוט נשען לעברי ונישק אותי.

~

נקודת מבט אשטון

בדרך כלל אני חותך (עוגה ה/מ) בלילה, אבל עכשיו אני לא שם זין. הייתי בבית לבד, למרות שאני צריך להיות בבית ספר עכשיו. למי אכפת?

לאף אחד.

בדיוק.

הפעלתי את הרדיו שלי והלכתי לשירותים. רק כדי להיות בטוח אם מישהו נכנס. אז הם לא יוכלו לשמוע אותי בוכה.

תפסתי את הלהב שלי וישבתי על רצפת השירותים. הנחתי את המתכת על הזרוע החשופה שלי, חושף את כל החתכים האחרים. היו שם כמה חתכים ורודים דהויים, אבל רובם היו חתכים אדומים מהזמן האחרון. משכתי את הסכין על היד שלי, צופה בטיפות אדומות של דם יוצאות, בסופו של דבר זורמות על הזרוע שלי. חזרתי על התנועה הזו על פרק כף היד שלי, עובר לשנייה כשכל מה שיכולתי לראות זה בעיקרון אדום. כיסיתי את הזרוע השנייה שלי ובאתי לעשות את זה ליריכיים שלי כששמעתי דפיקה על הדלת.

~

נקודת מבט לוק

עקבתי אחרי אשטון לבית שלו. לא אכפת לי כמה סטוקרי זה נשמע, הוא יכל להיפגע. טוב, הוא באמת פגוע, אבל הוא יכל להיפגע עוד יותר. מי יודע לאיפה זאין הלך? חוץ מזה, הוא אפילו יכל לפגוע בעצמו.

נכנסתי לביתו חמש דקות אחריו. הדלת לא הייתה נעולה אז פשוט פתחתי אותה. כן, אני באמת  דפקתי, אבל אף אחד לא ענה. זה די הפחיד אותע.

"אשטון?" קראתי. לא הייתה תשובה, אז הנחתי שהוא היה איפה שהמוזיקה הייתה. עקבתי אחרי הקול לחדר שנכתב על דלתו בנייר דבק שחור "ASH XX". אז אני מניח שזה החדר שלו.

ללא הנחות, לוק. זה פאקינג אומר את השם שלו.

פתחתי את הדלת והסתכלתי סביב. ראיתי הרבה פוסטרים של להקות ומערכת תופים. שמתי לב לרדיו שהפיק את הרעש על המדף, ביחד עם כמה תמונות ממוסגרות. היו שם תמונות שלו ושל כמה ילדים, שאני מניח שהם האחרים שהוא מדבר עליהם. הכותרת "אני מתגעגע אליכם." הייתה מקושקשת על המסגרת ו"עד הירח ובחזרה." הייתה על התחתית.

אבל לא ראיתי את אשטון. הסתובבתי ושמתי לב לדלת עם אור מבצבץ מלמטה. הוא חייב להיות שם, נכון? מה יש מאחורי הדלת אבל? זה כנראה שירותים. רגע.. שירותים. פאק!

זה היה נעול. דפקתי על הדלת בחוזקה. "אשטון?" צעקתי, "אשטון, אתה שם?"

לא קיבלתי תשובה.

"אשטון, חבר, זה בסדר לצאת החוצה." צעקתי

"אשטון?!" צרחתי.

"אני פאקינג אשבור את הדלת הזו! אל תחשוב שאני מדבר שטויות, כי אני פאקינג נשבע שלא!" צעקתי בכל גרוני, דופק על הדלת הרבה יותר חזק ורועש.

צעדתי כמה צעדים לאחור ורצתי לעבר הדלת עם הכתף שלי. אני אומר בקטנה, שזה לא הצליח ממש. נפלתי על הישבן שלי, ונאנחתי. חייכתי כשראיתי את אשטון פותח את הדלת. הוא לבש חולצה ארוכת שרוולים, אז לא יכולתי לראות אם הוא עשה משהו.

"אתה בסדר, לוקי?" הוא שאל אותי, רץ לעברי ושם את ידיו על הכתפיים שלי.

"לא, אבל אתה בסדר?" שאלתי.

"כן, פשוט הלכתי להשתין. תירגע." הוא אמר, צוחק.

"חשבתי שאתה שונא אותי?" אמרתי, מבולבל.

״א-אני כן.״ הוא אמר, מוריד את הידיים שלו מהכתפיים שלי. הוא בבירור שיקר. לא משנה. אני לא יכול לגרום לו להודות בזה.

הסתכלתי עליו, שם לב לחבורה מתחת לעינו, ממש מעל עצמות הלחיים היותר-מדי-נראות. (Extremely noticeable ה/מ). הורדתי מבט לידיים שלי, אבל הסתכלתי על שלו במקום. טיילתי עם עיניי במעלי הזרוע שלו, שם לב לנוזל האדום מפציע מבעד לסוודר הלבן שלו.

לא היססתי. לקחתי את ידו וקיפלתי את השרוול שלו, לפני שהוא יכל לעצור אותי. הלב שלי נשבר כשראיתי כל כך הרבה אדום על היד שלו. היו לו מבט מפוחד ועצוב. קמתי במהירות והרמתי אותו, בקלות בסגנון כלה אל השירותים. הוא היה יותר מדי המום מכדי למחות.

ניקיתי את הדם, מניח בעדינות תחבושות על הפצעים שלו. אני לא יכול להמשיך לתת לזה לקרות. למרות שזו הפעם הראשונה שראיתי אותו עושה את זה, אני יודע שהיו פעמים קודמות. הבנתי את זה על פי הצלקות האחרות ביד שלו.

שנינו חיכינו בדממה עד שסיימתי לנקות את הפצעים שלו, אף אחד מאיתנו לא מעז לדבר. במיוחד הוא.

״למה?״ שאלתי אותו. לא אכפת לי אם זה משהו שהוא לא רוצה לשמוע. אני פאקינג רוצה לדעת את התשובה.

״אתה בטח יודע.״ היא אמר לי. באמת ידעתי. לעזאזל עם בריונות.

״ב-בבקשה תנסה להפסיק.״ אמרתי, נותן לדמעות לרדת על פרצופי. אני לא יכול להיות חזק כשהוא צריך אותי. פאק.

הוא הניד לשלילה בראשו, ממשיך לבכות. הוא לא הפסיק מאז שראיתי את החתכים שלו.

״למה אתה לא יכול להפסיק?״ שאלתי.

״אני לא אפסיק עד שאהיה מושלם.״
~