oreo // lashton [hebrew]

there for you. // 8

"פשוט תתן לו להירגע, אני חושב." מייקל אמר, נשען בחזרה על הכיסא שלו. כן, אני פשוט אתן לו להירגע, ואז הכל יהיה בסדר. 

נכון?

~

נקודת מבט אשטון

כנראה איבדתי עכשיו את האנשים היחידים בחיי שהיו מוכנים לסבול אותי. חוץ מהארי, כמובן. אבל אני לא ממש יודע מה קורה איתו. לא דיברתי איתו מאז שיחת הטלפון ההיא, וגם אז לא ממש דיברנו.

מה חשבתי בכלל? למה ברחתי ככה? הרגע אישרתי את כל מה שהם חשבו עכשיו. אלוהים, למה אני כזה פאקינג אידיוט?

לא ממש רציתי להיות לבד עכשיו, אבל גם לא רציתי לראות עכשיו את חברי הלהקה שלי. כדאי לי להתקשר להארי? אני באמת בספק שהוא אמר את הדברים האלו עליי. אני חייב לדעת.

אני מניח שעכשיו זה יותר טוב מאף פעם, נכון?

~

נקודת מבט הארי 

ביליתי עם חברים כשאשטון התקשר. אני רק מקווה שלקבל ממנו שיחה זה דבר טוב ולא רע. אולי זה אומר שהוא לא שונא אותי?

"הלו?" עניתי, נשמע מעט מבולבל.  האמת שבאמת הייתי קצת. אני לא יודע בכלל אם נהיה עדיין חברים הכי טובים בסוף השיחה הזו.

"היי. אני, אה, לא ידעתי למי להתקשר. סליחה, לא התכוונתי להפריע לך. אני פשוט אנתק, מצטער." אשטון אמר. זה כמעט גרם לי לבכות. הוא באמת מאמין שאמרתי את הדברים האלו? בדרך כלל זה היה גורם למישהו להתעצבן, אבל אחרי כל הפעמים האלו שאנשים תקעו לו סכין בגב, לא האשמתי אותו.

"אש, תירגע. אתה לא מפריע לי. אתה אף פעם לא. פשוט תפסיק להתנצל, גבר." אמרתי, מוציא צחקוק קטן כדי להרגיע אותו קצת.

"הו, סליחה. מצטער, עשיתי את זה שוב. פאק." הוא אמר, צוחק. גם אני צחקתי.

"אז מה קורה? משהו רע קרה?"

"כן. אם אתה לא עסוק, אתה יכול לבוא?" הוא שאל. הסתכלתי על שלושת הבנים שביליתי איתם.

"כן, בטח. אני יכול להביא כמה אנשים? הם לא הרבה ואני חושב שתחבב אותם." הוא היסס מעט לפני שענה.

"אני מניח."

"מצויין, יש לנו הרבה דברים להתעדכן בהם." ועם זה, הוא ניתק.

~

נקודת מבט אשטון

דברים להתעדכן בהם? על מה לעזאזל הארי מדבר ? אולי הוא מבלה עם זאין? פאקינג כמובן. הוא מבלה עם זאין כדי שהם יוכלו לבוא להרביץ לי. למה לעזאזל אמרתי כן? איך הייתי כל כך טיפש?

הרגעתי את עצמי כשזכרתי שאמא שלי הייתה בבית. הם לא יעשו שום דבר כשאמא שלי בסביבה, נכון? היא אפילו לא יודעת על כל החרא הזה.

הוסחתי מהמחשבות שלי כששמעתי את פעמון הדלת מצלצל. 

הלכתי לעבר הדלת עם צעדים מאוד קטנים. זה לא הולך להיות זאין, נכון? הארי יודע שאני לא סובל את זאין, בטח שלא לרצות להיות חבר שלו שוב. אני לא חושב שאהיה חבר שלו אי פעם. מישהו יכול להאשים אותי בכלל? אני בספק שמישהו יהיה ידיד של מישהו שגרם להם לסבול כל כך הרבה.

סובבתי את ידית הדלת.  הייתי בהלם כשראיתי את ליאם, לואי ונייל עומדים ליד הארי. כולם חייכו. ולא חיוכים מפחידים, לשם שינוי. החיוכים שלהם היו מלאים רחמים וסימפטיה. אני לא רוצה רחמים מאף אחד.

"הי, אשטון. יש כאן כמה אנשים שרוצים לראות אותך." הארי אמר בנימוס.

"מה אתה אומר? מה הם עושים פה? הם שונאים אותי." אמרתי. זה היה די חצוף מצידי, אני יודע. לא ממש היה לי אכפת איך שהתייחסתי אליהם, האמת.

"אנחנו לא שונאים אותך, אשטון." ליאם אמר. בולשיט.

"אז איפה לעזאזל הייתם כשהייתי צריך אתכם?" צעקתי עליהם. לא פאקינג אכפת לי אם הם רוצים לראות אותי. לא אכפת לי אם אמא בבית. לא פאקניג אכפת לי בכלל.

"אשטון, רציתי להיות שם בשבילך. כולנו רצינו. פשוט היינו יותר מדי מפוחדים מזאין מכדי להגן עליך. אם יכולתי, אם יכלנו, היינו מרביצים לזאין. אני פאקינג מבטיח לך שאנחנו לא שונאים אותך. עכשיו אתה יודע שאני מתכוון לזה?" לואי אמר. יותר חזק והוא יה צועק עליי. אני מניח שהם היו רציניים, כי לואי באמת קילל וצעק.

"ת-תיכנסו."