THE WAY

סוף דבר(אפילוג)

גאדד אני לא מאמינה שהגענו לחלק הזה בסיפור. אני פשוט לא מאמינה שזאת הפעם האחרונה שאני אכתוב על שני אלה. אני פשוט חולה על הזוג הזה ברמות לא אמיתיות אבל לכל דבר יש סוף. ואני גם אוהבת להגיד ש"סוף זה התחלה של דבר" כי אני חושבת שהמשפט הזה נכון. טוב אז חפרתי מספיק ועכשיו לאפילוג.

אפילוג-

אני שומע רחשים ופוקח עיניים. סקרלט קמה מהמיטה ורצה לשירותים כדי להקיא. בלי לחשוב פעמיים אני רץ בעקבותיה ועוזר לה. אני מחזיק את שיערה ומלטף את גבה בתנועות מעגליות ומנחמות. כשאני מביט בה ורואה איך פרץ נוסף של קיא עולה מגרונה וגורם לגוף שלה לרעוד אני מנסה לנחם אותה. זה החלק השנוא עליה ביותר בהריון. במקום להתעורר בצורה רגילה היא רצה לשירותים כדי לרוקן את תכולת קיבתה. אני תמיד מתעצבן עליה שהיא בקושי אוכלת, זה לא בריא, אבל אני מבין אותה. היא מקיאה המון וקשה לה. אני מקווה שלפחות בחדר לידה אני לא אאבד את זה ואתעלף. כשהיא מסיימת לרוקן את תכולת בטנה היא נאנחת ונשענת על קיר המקלחת. הגוף שלה עדיין רועד וראשה טמון בין ברכיה שמקופלות. "מותק, רוצה מים?" אני מתקרב אליה ואוסף אותה בין זרועותיי. היא מנידה בראשה ומתרוממת לעמידה. היא שונאת שאני רואה אותה ככה. לא פעם מאז תחילת ההריון היינו מתווכחים על זה. היא פשוט שונאת שאני רואה אותה ברגעי חולשה ואני מתעצבן מזה. היא רוצה שאני אראה אותה רק ברגעים טובים ויפים, אבל זה לא הולך ככה. לכולנו יש רגעי חולשה, ואני האחרון שהיא צריכה להתבייש ממנו ולחסום אותו ברגעים כאלה. היא ניגשת לכיור ומצחצחת שיניים. "אני אכין לך תה." אני מודיע ויוצא מהמקלחת. כשאני נכנס למטבח אני פותח את המזווה ומוציא תיונים. אני מפעיל את הקומקום ומחכה שהמים יגיעו לרתיחה. כשהמים רותחים אני מוזג אותם לתוך כוס, מוסיף תיון, לימון, סוכר ומערבב. בתזמון מושלם היא נכנסת למטבח וצונחת על הכיסא בפינת האוכל באפיסת כוחות. אני מניח את הכוס מולה ומתיישב לידה. "שטפת פנים?" היא מהנהנת. "תשתי," אני מפציר בה. היא אוחזת בכוס ולוגמת מעט. כשהיא מניחה אותה על השולחן אני מביט בפניה. שקיות שחורות מעטרות את עינייה והיא נראית עייפה. "היי," אני אומר כדי למשוך את תשומת ליבה. "מה אני יכול לעשות כדי שתרגישי טוב?" היא מחייכת חיוך עייף. "אתה עושה מספיק. עצם זה שאתה איתי זה הכי הרבה שאני יכולה לבקש." אומרת, ולמרות העייפות עינייה משדרות כנות מוחלטת. "ובכל זאת," היא מנידה בראשה. "אין צורך לדבר. לא חסר לי כלום." היא מנסה להרגיע אותי ואז ממשיכה, "התקופה הזאת של ההקאות תעבור, אל תדאג." אני מגלגל עיניים. "תבקשי דברים שאני יכול לעמוד בהם." חיוך עייף נוסף נפרש על פניה. "אני לא רוצה כלום. יש לי הכל." עיניי ישר  מנטרות לטבעת שעל אצבעה-טבעת הנישואים שלה- וזיכרונות שלנו ביחד בתור זוג רצים לנגד עיניי. מסיבת יום ההולדת שאירגנה לי, הווידוי שלי על אהבתי כלפיה, הצעת הנישואים, החופשה, החתונה שלנו, ירח הדבש וכשהיא הודיעה לי שהיא בהריון. אני יודע שברגע שיוולד לנו ילד זה יתווסף לרשימה שלי. לרשימה שלי שכולה קשורה אליה. זה מדהים איך בן אדם הופך לעולמך בזמן כה קצר. זה מדהים כמה שהיא תופסת חלק ענק בחיי. "אני צריכה ללכת לרופא לאולטרסאונד, חשבתי שתרצה לבוא." היא אומרת ולוקחת לגימה נוספת מהכוס. היא שותה בקצב איטי ונראה כאילו היא עושה זאת כדי לא להקיא שוב. "ברור שאני ארצה לבוא." אני מעיף מבט בשעון של הטלפון הנייד שלי ונאנח. אני לא אוהב ללכת ולהשאיר אותה לבד. "אני עוד מעט צריך להתחיל להתארגן לעבודה, גם את." אז נכון שהיא עובדת עדיין וזה לא נקרא שהיא לבד, אבל היא לא איתי. זה מרגיש כאילו אין שם מישהו שאני יכול לסמוך עליו מספיק שישמור לי עליה. סקרלט עובדת עם בני נוער בעלי רקע פלילי. ילדים ונערים שהחברה שלנו הקיאה ממזמן אבל מקבלים הזדמנויות לתקן. ידעתי עוד בתחילת הדרך שהיא תרצה לעסוק בכזה דבר. היא מרגישה שעבודה עם נערים תורמת יותר. היא עובדת בפנימייה ששולחים אליה את הנערים האלה במקום לבית סוהר. פנימייה סגורה רק עם נערים בנים. אם הם מתנהגים טוב אז בסופו של דבר לא שולחים אותם למקומות גרועים יותר. חלק מהנערים במקום הזה הידרדרו לפשע בגלל נסיבות עצובות. היא נאנחת. "קדימה ילד קטן, תצא כדי שאני אוכל ליהנות ממך ומחופשת הלידה שמגיעה לי." היא מדברת עם הבטן שלה ואני מגחך. "כמו שאני רואה אותו, הוא לא מתכוון לצאת בזמן הקרוב." היא מביטה בי בזעף אז אני מנסה להדחיק את צחוקי, אך ללא הצלחה. כשהיא רואה שאני צוחק הכעס בעיניה רק גובר. "לא מצחיק." מסננת בעצבנות מה שגורם לצחוקי להפוך לקולני יותר. "בחייך, את חייבת להודות שזה מצחיק." אני מבחין בזוויות פיה מתרוממות ולאט לאט הופכות לחיוך רך. "אני חושב שמי שיהיה הכי מרוצה שהילד יצא, יהיה אני. אז לפחות, ההורמונים שלך לא ישתוללו כמו עכשיו." היא מגלגלת את עינייה. "הייתי שמחה להישאר איתך שעות שלמות בהן נקניט אחד את השני, אבל כמו שאמרת חייבים להתארגן לעבודה." אני מהנהן אך אומר, "תסיימי לפחות את התה שלך. אימא שלי אמרה שהיא תעבור במשך היום כדי לבדוק איך את מרגישה, אבל זה לא בטוח." היא מהנהנת. "אני מרגישה כאילו כולם כל כך דואגים לי שאתם עומדים לעטוף אותי בצמר גפן." אני מגלגל את עיניי שוב. "אני באמת לא רחוק מלעשות את זה. אני קם להתארגן." לפני שאני נכנס לחדר אני מתכופף ומעניק לה נשיקה חטופה וקצרצרה.