THE WAY

פרק 29

תקראו את הפרק הקודם כי עבר זמן...
הפרק-
אני משתדל לשמור על הבעת פנים חתומה. אני לא מאמין שכל זה קרה בגלל מישהי... לא חשבתי שהוא בכלל מסוגל להרגיש אהבה אחרי מה שעשה לגרושתו. ובואו לא נדבר על כבוד כי הוא בהחלט לא כיבד אותה. לא את הפרטנרית שלו ברוב שנות חייו, שהיא גם האמא של הבת שלו, וגם לא את הבת שלו עצמה. אבל בכל זאת חשבתי שיש דבר שנקרא כבוד מינימאלי... טוב, נו, לאיזה סיבה כבר ציפיתי? וגם אם הסיבה הייתה ממש טובה, זה עדיין לא היה מצדיק את המעשים שלו למרות שאני רוצה שלום בית. סיבות לעשיית מעשים בלתי נסלחים, הן רק תירוצים. תירוצים למעשים שלעולם לא היינו רוצים שיקרו לנו. תירוצים למעשים שלעולם לא היינו מצפים מאהובינו לעשות, אך הנה אני כאן. אני לא זקוק ליותר ממבט חטוף בסקרלט כדי לדעת שעכשיו המצב ממש גרוע. אני אוסף אותה בידי ונותן לה לבכות על הכתף שלי. היא מאגרפת את בגדיי בידיה ובוכה ללא קול. הבכי הזה לפעמים גרוע יותר. הפעם בבכי שלה אני מרגיש את הכעס. את הכעס שישאיר עקבות הרס אחריו, וברגע שיתפוגג נבין את גודל ההרס. אני גם יודע שההרס יהפוך מהר מאוד לפגיעות. כי זה ברור שהיא פגועה אך רגשות חזקים יותר מטשטשים זאת עכשיו. "בוא נלך." אומרת בקול שלא עולה על לחישה. "את בטוחה?" היא מהמהמת מבעד לדמעות. "סקרלט, בבקשה מכם, אל תלכו. אני צריך ל-" היא מתנתקת ממני וקוטעת אותו. "אין לנו על מה לדבר." מסננת לעברו מבעד לשיניים חשוקות. אני כורך את ידי סביב מותניה בניסיון להרגיע אותה. היא רותחת. "אז אני אתן לך ללכת בתנאי שתחשבי על זה ברצינות. בתנאי שתביני כמה אני מצטער על המעשים שלי." הוא מושיט את ידו אך סקרלט נרתעת ממנה כמו מאש. הוא מחזיר את ידו לחיקו ונאנח. "תבטיחי לי." הוא דורש, למרות שהוא כלל לא במצב לדרוש. "אני אחשוב על זה." אומרת בקול מאופק, מנגבת את הדמעות בגסות ופשוט גוררת אותי משם. "בייב, חכי שנייה." היא לא מקשיבה וממשיכה לגרור אותי כל הדרך למכונית. "סקרלט!" אני עוצר אותה ליד המכונית. "מה?" היא נעמדת ליד הדלת ומחכה שאפתח את הרכב. "מה יש לך?" היא צוחקת בחוסר הומור מובהק. איזה שאלה טיפשית... "אתה באמת שואל?" אומרת בלעג. וואוו, אוקיי, לצד הזה שלה עדיין לא נחשפתי כל כך. אני יודע שאם אחזיר לה זה רק יתפתח לריב מכוער, חוץ מזה אני מבין למה היא ככה. "בייב, תקשיבי אנחנו נלך הביתה ונירגע, בסדר?" הבעת פניה מתרככת והיא מהנהנת. אני מהנהן בחזרה ופותח את הרכב. תחילת הנסיעה עוברת בשקט את כשהיא מושכת באפה אני מביט בה. הדמעות חזרו. אני נאנח ומניח את ידי על ירכה. "יפה, אל תבכי." ביקשתי בהתחננות. כשהיא בוכה ומתייפחת כואב לי. החזה שלי מתכווץ. פשוט כאב פיזי בלתי נסבל. "תום, אתה לא מתאר כמה כואב זה. למה הוא פתאום חזר? היה עדיף שלא היה חוזר. אתה יודע מה הכי כואב? שהבן אדם שהיה אמור לאהוב אותך ללא תנאי לא עשה זאת. שהבן אדם הזה הניח אותך בתחתית סדרי העדיפויות, וברגע שהוא נזכר הוא דורש. דורש שאסלח. איך הוא מעז בכלל לדרוש כזה דבר?? הוא לא בעמדה לדרישה. שיאמר תודה שהסכמתי להיפגש איתו." דבריה גורמים לי להתכווץ. אני מהדק את אחיזתי בהגה. "אני יודע שזה לא אותו הדבר, אבל אני אוהב אותך ללא תנאי." אני אומר בקול שקט. היא מביטה בי בתקווה. "תודה." היא אומרת חלושות. אני מלטף את ידה עם ידי. "מותק, אנשים מצטערים על המעשים שלה ומתחרטים. אני יודע שכואב ושאת כועסת אבל תחכי טיפה עם המחשבה על הנושא. תתני לעצמך קודם להירגע לגמרי ואז לחשוב בבהירות על התמונה הגדולה." הרגשתי שאחרי שאמרתי את הדברים האלה מסתדרת לי תמונה בראש. "אתה צודק. אני פשוט צריכה הסחת דעת, או דבר משמח כדי לשכוח לזמן מה." זהו, החלטתי. "חו"ל זאת הסחת דעת מספיק טובה?" היא מחייכת מבעד לדמעות שלא הפסיקו לזלוג. "כן." אני מחייך. "תפסיקי לבכות." היא מנגבת את הדמעות אל נאנחת כשהן מיד מתחדשות. "ברגע שהברז אצלי נפתח, הוא לא נסגר." אומרת ומצחקקת מעט. לפחות זה שינוי קטן במצב הרוח. "אז... פריז?" היא מהנהנת ועוצמת עיניים. על פניה הבעה חולמנית. "פשוט נשמע כמו חלום." זהו. פריז אנחנו באים. "בסוף השבוע הזה ניסע. אני מקווה שלא אני זה שיסחב את שקיות השופינג." אני אומר בקול יבש, אבל ברור שזה ניסיון להצחיק אותה. ניסיון מוצלח יש לציין כי היא צוחקת. "הסר דאגה זו מלבך, אהובי. אני אסחב את שקיות-אם יהיו בכלל- השופינג." ובמשך הנסיעה כולה אני מנסה להסיח את דעתה. "רוצה שאני אפנה לך את הבית היום? תזמיני חברות, תדברו, תאכלו, תצפו בסרטים-או כל מה שבנות עושות בזמן הפנוי- ופשוט תיהנו." היא מהנהנת. "אבל אתה לא חייב ללכת, אתה יכול להישאר." אני מניד בראשי ומחנה בחניה שלי. אנחנו יוצאים מהרכב ואני נועל אותו. "אני רוצה לתת לכן פרטיות והכל, מבינה?" היא מהנהנת. "ותגידי לי אם משהו חסר במקרר או במזווה כדי שאלך לקנות." היא מחייכת ומשלבת את אצבעותיה באצבעותיי בזמן שאנחנו נכנסים פנימה. הדירה נותרה בדיוק אותו הדבר. "אני אתפנה מהבית בשעה 18:00 ואני אתן לכן להישאר עד 21:00 זה מספיק?" היא מהמהמת. "בהחלט מספיק." אני מחייך ומנשק את קודקוד ראשה. "יופי, מותק. בואי לחדר כשתסיימי לעבור על הארונות והכל. והכי חשוב תתקשרי אליהן." היא מגלגלת עיניים. "מן הסתם..." ממלמלת. אני נכנס לחדר ופותח את הארון. טוב, לאן אני אמור ללכת בזמן הזה? יש לי שלוש שעות לשרוף. טוב, לפחות אני יודע שזה יעשה לה טוב. זה לא משנה כמה אני והיא נהיה קרובים, אנחנו עדיין נצטרך את החברים שלנו. אני יודע כמה זה יועיל לה. בעצם, אני כן יודע מה אעשה בזמן הזה. אני מחליף למכנס טרנינג ולחולצת טי. אני זורק את עצמי על המיטה וצופה בטלוויזיה. בטלוויזיה יש שידור חוזר של הפרק ששודר אתמול מ'משחקי הכס'. "בייב, לא חסר לנו כלום. תצטרך לחשוב על דרכים טובות יותר כדי להיפטר ממני לזמן מה." אני מגחך. "אני לא מתכוון להיפטר ממך אי פעם. אל תדאגי כי אני לא איעלם לך מהחיים לעולם." היא צונחת על המיטה לצידי. "ממ... לפחות אתה עושה לי חיים קלים." אני מאמץ אותה אלי. "תשאירו לי קצת פופקורן." אני אומר בילדותיות. היא מחייכת. "איך ידעת שאני אעשה פופקורן?" אני מגלגל עיניים. "כי אתן תצפו בסרטים, אז זה די מתבקש שיהיה פופקורן. וואי הפופקורן עם השוקולד שאת עושה פשוט גן עדן." היא מצחקקת. "אני אעשה לך בנפרד כשתחזור כדי שזה לא יהיה קר ודוחה." אני מהמהם ומתרכז בפרק. כשהפרק נגמר אני מתמתח. "כשאני אחזור נוכל לדבר על זה אם בא לך. אני לא מנסה להתחמק או משהו, פשוט רציתי שתהיי גם איתן. אני יודע כמה את אוהבת את חברות שלך וכמה הן עוזרות לך." היא מניחה נשיקה חטופה על שפתיי. "אני לא חשבתי לרגע שאתה מתחמק. תקשיב, נדבר על זה אחרי סוף השבוע. בא לי כמה ימים טובים. כאלה שיהיו בלתי נשכחים, מבין? אבל לא בלתי נשכחים כמו לונדון." עיניי נפערות בזעזוע ואני מהנהן בחדות. "בהחלט." אני מתנשף. אנחנו ממשיכים לא לעשות כלום עד שמגיעה השעה שהבנות אמורות לבוא. אני מקיים את הבטחתי ויוצא מהבית. אני כל הדרך נוהג לקניון כשיש מטרה ברורה בראשי.
***
אז כן די באיחור כי לא הצלחתי לשחזר את הפרק הקודם אבל האמת שזה יצא לי יותר טוב אז אני מרוצה. מריחים את הסוף של הסיפור? אני רק אומרת שהפרק האחרון יפול בתור הפתעה לא מוקדמת כי אני אוהבת להפתיע
המטרה 220 הצבעות ו80 תגובות
איזה מטרה לדעתכם יש לו בראש?
אוהבת המוןןןןןןןן