THE WAY

פרק 28

אני קמתי מוקדם היום כדי להתלוות לעורך דין חדש שעובד אצלנו והיה לו דיון בבוקר. החליפה שאני לובש מרגישה לא נוחה ואני משחרר מעט את העניבה ומרגיש צורך עז לחזור לישון. בבוקר גם סקרלט בקושי התעוררה ומרוב שמיהרתי שתיתי מיץ מהקרטון-מה שאני לא עושה בחיים- ולקחתי חטיף אנרגיה. עכשיו אני מתחיל להרגיש איך מעט האנרגיה שהייתה לי אוזלת, וזה רק תחילת היום! היום אנחנו נפגשים עם אבא שלה. אני עדיין לא יודע על מה הוא רוצה לדבר איתנו, אבל אני יודע שאני אהיה נוכח שם. הערתי אותה איתי כדי שתתארגן ותדבר עם אימא שלה ועם חברות שלה על זה. אני יודע שהיא משתפת אותן אז זה די מתבקש, לא? אני יודע שהן ישבו כמה שעות טובות וידברו לפני ויתנו לה את התמיכה הנפשית. הייתי רוצה לתת לה את מה שהחברות נותנות לה, אבל אני יודע שאני לא יכול לתת לה את זה מאה אחוז. נכון שאנחנו סומכים אחד על השני אבל אנחנו זקוקים גם לחברים שלנו. ואני יודע כמה היא אוהבת אותן ושמחה איתן, וכשהיא שמחה אני שמח. השופט מחליט ששני עורכי הדין יכולים לסגור את זה מחוץ לדלתות בית המשפט. אז עורך הדין מהמשרד שלי ששמו ריאן ועורך הדין של ההגנה מסכימים ויוצאים כדי להגיע לפשרה שטובה לשני הצדדים. "אתה צריך אותי בחדר?" אני שואל. "לא, זה בסדר. לא יקח הרבה זמן וכשנגיע לפשרה טובה ניתן ללקוחות לחתום." אני מהנהן. "תחזור אחרי זה למשרד. אנחנו צריכים כמה שיותר ידיים כדי לסדר." הוא מהמם. "בהצלחה." אני לוחץ לו את היד. הוא מודה לי ושנינו פונים כל אחד לדרכו. השעה היא כלל לא שעה מאוחרת, אלא תשע וחצי בבוקר. שעות בוקר... אני צריך לחזור למשרד ולדאוג לחברת ההובלות שתעביר את המשרד. אנחנו עוברים לבניין אחר ואנחנו עכשיו בתהליכי אריזה של המשרד. נתתי הוראה שכל מי שאין לו דיון ישב היום ויסדר את כל התיקים והניירת ויסדר את המשרד. אני חייב שהכל יהיה מסודר בהעברה, במיוחד הניירת כי זה הכי חשוב למשרד עורכי דין. כשאני נכנס למשרד אנשים רצים ממקום למקום, ניירת מפוזרת בכל המשרד וכולם עסוקים. לפחות עושים את מה שאני אומר, אבל זה די מבולגאן... "דיוויד!" אני קורא לו. לפתע הראש שלו מבצבץ מקלסר שחור. "כן?" הוא עונה אך עדיין ממשיך להתעסק בניירת. "אתה תהיה האחראי לכל מה שקורה פה?" הוא מהמהם. "תוודא שיהיה קצת פחות בלגאן. ואת מה שמסודר תסרקו ותעבירו למחשבים ותגבו הכל." הוא מהנהן וסוגר את הקלסר שסיים לסדר. "ותגבו גם על דיסק און קי דברים חשובים ומה שלא תגרסו. אני סומך עלייך שתדע מה חשוב." אני טופח על כתפו ונכנס למשרד שלי. המדפים במשרדי ריקים מקלסרים וניירת. אני ניגש למגירות עם המנעול ופותח אותן. אני מתחיל להוציא ניירת, חוזים, קלסרים וכל מיני דברים ומתחיל לעבוד על זה גם כן. זוג ידיים נוספות תמיד עוזרות. למרות חוסר האנרגיה אני מבצע הכל. הבוס הגדול ירד לעם... חייב טיפת הומור עצמי. הנייד שלי מצלצל.
היי, בייב
אני אומר והיא על רמקול.
היי, אתה עסוק?
כנראה שומעת את הרשרושים של הנייר.
תאמת שכן. אנחנו עושים סדר בכל הניירת במשרד, אז...
היא מהמהמת בהבנה.
אז תספר לי אחרי זה איך היה בבית המשפט. התקשרתי כי רציתי לדעת איך הלך ואיך אתה. צל של חיוך מופיע על פני.
הלך בסדר, את יודעת. איפה את?
אני שואל ומכין ערימה של דברים שצריך לגרוס וערימה של דברים שצריך להעביר לקלסרים. הבלגאן הזה נוראי.
"תומס, אנחנו צריכים סיכות לשדכן ועוד ציוד משרדי שנגמר לנו." נכנס דיוויד למשרד שלי ומנפנף בידו רשימה עם הדברים.
בייב נדבר יותר מאוחר. אני רואה שאתה עסוק. אוהבת.
אני מחייך חיוך גדול.
אוהב אותך.
והיא מנתקת.
"כמה הנזק הזה של ציוד משרדי יעלה? ולמה יש מחסור בחלק מהדברים? אמורים לידע אותי מראש." הוא זז באי נוחות. "אני מצטער, בוס. זה יעלה סכום מכובד." אני שולף את הארנק שלי. "קח מאתיים דולר ואם זה לא מספיק תגיד לי." הוא מהנהן ולוקח את הכסף. לפני שהוא יוצא אני קורא לו. הוא מסובב את ראשו ומביט בי כדי שאדבר. "איך העובדים מתמודדים עם זה?" אני מתכוון לכל הסדר. "ברור שהם לא מתים על זה אבל הם מבינים את החשיבות." אני מהנהן. "אה, ודיוויד דבר אחרון-" אני אומר באזהרה. "אני לא רוצה כתמים של קפה או פירורים על הניירת." הוא מסמן לי עם אגודלו שהוא מבין ויוצא מהמשרד. אחרי שאני מסדר חלק גדול מהניירת במשרד שלי לצלילי מוזיקה אני שם לב שהשעה כבר 13:00 ושאני חייב לעוף. אני מניח את הדברים שסידרתי בערימה אחת בצד של השולחן ואת השאר בצד השני. דיוויד כבר הספיק לחזור ממזמן מהחנות. התקשרתי לפיצרייה והזמנתי לכל המשרד פיצות ושלחתי את דיוויד לסופרמרקט-מסכן כמה אני שולח אותו לקניות- כדי שיחדש את מלאי הקפה, החלב, התה והכלים החד פעמיים במשרד. לפחות שבזמן שהעובדים עושים הפסקה הם יהנו. זה ממש חשוב לי שירגישו טוב במקום העבודה שלהם. המשרדים החדשים שנעבור אליהם הרבה יותר יוקרתיים ומרווחים אז אני בטוח שיאהבו אותם מאוד. אני נכנס לאוטו שלי ומחייג את המספר שלה. כשהיא עונה אני שם על ספיקר.
היי מותק, אני בדרך הביתה.
אני אומר בחיוך. איזה כיף זה לחזור לבית לא ריק. למקום שהוא לא רק קורת גג אלא באמת בית.
יופי. סיימתם לסדר?
שואלת.
לא. יש עדיין המון דבריםה אבל אם נמשיך בקצב האינטנסיבי הזה נסיים מהר. אני סיימתי חלק מהניירת במשרד שלי.
היא מהמהמת.
אם אתה צריך עוד זוג ידיים אתה מוזמן לקרוא לי.
איזה חמודה.
לא, יפה, זה בסדר. תנוחי בבית. היית אצל אימא שלך והחברות שלך?
אני שואל בזהירות כי אני יודע שכל מה שקשור לאבא שלה הוא נושא די רגיש.
כן, הייתי. אימא אומרת שלאנשים מגיעה הזדמנות נוספת-או לפחות שאשמע מה יש לו להגיד כי הוא אבא שלי ומתחרט-ואתה יודע איך זה אימא... היא אומרת לי שאני אעשה כל מה שנראה לי לנכון ושאלך עם הלב שלי.
חמותי פשוט גאונה.
ומה החברות שלך אמרו?
אני שואל בסקרנות.
הן תמכו בי. אמרו שיהיו שם בשבילי לא משנה מה. אני פשוט מתה עליהן.
אני מחייך. ידעתי שזה יעשה לה טוב. לפחות שתבוא בגישה טובה ושמחה זה הכי חשוב לי.
בייבי התחלת להתארגן לפגישה?
פגישה?! כזה מזוויע שאנחנו קוראים לזה ככה. היא בסך הכל הולכת לדבר עם אבא שלה. טוב, לא בסך הכל, אבל זה מובן...
כן אני כבר סיימתי. אני מחכה לך ובזמן הזה אני מבשלת.
הפה שלי אוטומטית מתמלא בריר.
מה את מבשלת?
אני מדמיין מאכלים שונים שרק גורמים לבטן שלי להשמיע קולות יותר חזקים.
אני מבשלת דגים. לא נראה לי שנאכל בבית הקפה, אז כשנחזור הביתה יהיה אוכל. אני מכינה הרבה.
אני צוחק.
אז כבר הבנת שיש לי חתיכת תיאבון בריא?
היא מצחקקת.
אתה יודע שקשה לפספס את זה, אז כן.
אני מחייך.
יפה, אני אדבר איתך כשאגיע הביתה. אוהב!
אני אומר בקול מלא רגש.
אוהבת.
אני מנתק.
כבישייה של ניו יורק סואנים בשעות האלה ואני מקווה להגיע כמה שיותר מהר. כשאני מגיע הביתה אני מנשק קלות את סקרלט וממהר להתארגן. כשאני יוצא מאורגן אני מבין שנותר עוד טיפה זמן אז אני מתגנב כמו ילד קטן למטבח ואוכל מהסיר. הירקות עשויים בצורה מעולה! והדג חלומי. תאמת שכל דבר יראה טעים בעיניי אחרי הרעב שלי, אבל היא באמת עושה אוכל טעים. "תומס!" קול נשמע מאחורי ואני מבין שנתפסתי. אני מסתובב בחיוך נבוך ואני בטוח שיש לי הבעה של פושע שנתפס בעת מעשה. "לא אוכלים מהסיר! היית מחכה שנחזור או שהיית שם בצלחת." אני מלקק את האצבעות שלי, שוטף ידיים וסוגר את הסיר. "בחיים לא הייתי מספיק לאכול ככה. הייתי צריך לאכול קורנפלקס וחלב. הייתי מסיים קערית מלאה תוך שתי דקות!" היא מנסה להיאבק בחיוך שלה אך נכנעת. "מה אני אעשה איתך?" היא שואלת בייאוש וגורמת לי לחייך. "תנשקי אותי." היא מתקרבת אלי אך שנייה לפני ששפתי פוגשות בשפתייה היא נסוגה. "הריח של החריפות מהדג הרג אותי." אני מתחיל לצחוק ולוקח מסטיק מנטה. "אז אל תבשלי חריף." אני אומר באדישות. "אולי עדיף שלא אבשל בכלל." אני טופח על ישבנה. "קדימה, לרכב!" אני מזרז אותה ושנינו הולכים לרכב. למרות שאנחנו אמורים להיות עצבניים ודי לחוצים באופן מפתיע אנחנו לא. אנחנו מתלוצצים ומתעלמים מהנסיבות שבגללן אנחנו יוצאים. למרות שיכול להיות שדווקא יצא מזה משהו טוב.
כשאנחנו מגיעים אני חונה ואנחנו הולכים לבית הקפה. אני עוצר אותה. "אני רק רוצה לומר לך שאת לא חייבת לעשות את זה. שאת צריכה לעשות את מה שנכון בעינייך. ושאני אתמוך בכל החלטה שלך." היא מביטה בי ברוך ומלטפת את כתפי. "תודה." לוחשת. אני כורך סביבה את ידי ואנחנו נכנסים לבית הקפה. איחרנו בדקה או שתיים ואביה כבר יושב בשולחן. אנחנו ניגשים אליו. הוא קם לחבק אותה אבל סקרלט נרתעת. אני מבין את הרתיעה אז אני משאיר את ידי סביבה בתור מחווה מגוננת, למרות שאני יודע שפיזית או נפשית הוא לא יפגע בה כל עוד היא במשמרת שלי. "שלום, אני תומס." אני אומר ולוחץ לו את היד. הוא בוחן אותי עד הפרט הקטן ביותר ומציג את עצמו גם כן ברשמיות. אנחנו מתיישבים בשולחן. מלצרית ניגשת אלינו ואביה מתעקש להזמין לנו כל דבר שאנחנו רוצים מהתפריט. "אני לא רעבה." אומרת בקרירות ואני יודע שזה לא נכון. אני מלטף את גבה בתנועות מעגליות. הוא מנסה לשכנע אותה כמה וכמה פעמים וכשרואה שהיא עקשנית הוא מזמין לכל אחד קפה עם מאפה. סקרלט מחליטה לגשת לעניין שבגללו התכנסנו כאן. "אז למה רצית שנבוא? למה פתאום רצית 'לחדש'-" אומרת את המילה בלעג גלוי. "את הקשר איתי?" אביה נאנח. "כי את הילדה שלי. בשר מבשרי. דם מדמי. אני עברתי תקופה לא טובה בגלל דברים שקשורים לחיי האישיים, ואני מצטער. ואני יודע שאין סיבה שתצדיק את המעשים וההתנהגות שלי. אני מצטער מכל הלב שלי שגרמתי לך להרגיש שלא אכפת לי, כי אכפת לי. את הדבר שהכי אכפת לי ממנו. ואני כל כך מצטער על הזמן הזה שלא דיברנו בו כי הוא התבזבז. אני יודע שאיכזבתי אותך, שפגעתי בך ושהכעסתי אותך וכואב לי על זה. את הבת שלי. האוצר שלי. ואני יודע ששום התנצלות מלאה במילים משמעותיות בשבילי לא תחזיר את המצב לקדמותו, אבל אני רק רוצה שתדעי את זה ולא תשכחי לעולם. שתדעי שאני אוהב אותך. שתדעי שאני מצטער ושאת יקרה לי. אין מילים שיתארו כמה את יקרה לי. כמה ממלא בשבילי זה לראות אותך מחייכת. אבל כשאת בוכה ושבורה בגללי זה הורג אותי. ואני מצטער על זה שלקח לי זמן, ילדה שלי. אני מצטער על שלקח לי זמן כה רב ויקר להבין זאת. כי אין להחזיר את הנעשה ואת הזמן שאבד. ואני מצטער שאת סופגת את הכאב ואת ההשלכות." כשאני מביט בסקרלט הדמעות זולגות מעינייה ואני ממהר לנגב אותן. הוא מביט בי ואני רואה כמה הוא אסיר תודה על הדאגה שלי כלפיה. אני רואה את החרטה בעיניו. "אני מבטיח לך שזה אף פעם לא יקרה. כי את בראש סדר העדיפויות. אני רוצה שנשקם את הקשר לאט לאט ועם הזמן הכל יבוא. שיהיה כמה שיותר כמו פעם." היא מהנהנת וממשיכה לבכות. אני יודע שהיא לא מוציאה מילה כי היא לא יכולה. אז היא נותנת לחיבוק שהיא מעניקה לו לדבר במקומה. אביה מוריד דמעה וממהר לנגב אותה, אבל זה היה מאוחר מידי כי כבר קלטתי אותה. היא מנגבת את דמעותיה ומתיישבת בחזרה וגם הוא. "אני זוכרת אבל שרצית לספר עוד משהו, מה זה?" הוא לוקח נשימה עמוקה. "כשהיית בבית החולים אני כבר הייתי עמוק בתוך זה. לא ידעתי שדברים כאלה קורים בגילי, אבל מסתבר שכן. היו לנו כמה דברים שהיינו צריכים לעבוד עליהם כדי שיהיה לנו טוב, וזה הרס אותי. הרס אותי שזה לא מצליח כמו שאני רוצה. וכשגיליתי על התאונה אז מבפנים הייתי הרוס יותר." על מה הוא מדבר? "אבל תמיד דאגתי מרחוק שאת בסדר, שהתאוששת, ששומרים עלייך." הוא מחווה לכיווני. "אז כשפתרתי את הבעיות הבנתי שאת בראש סדר העדיפויות שלי. כי התחלתי לאכול את עצמי מבפנים על זה שלא דאגתי קודם להשלים איתך. שלא דאגתי לסדר איתך את העניינים. אבל עכשיו אני מבין. עכשיו אני מבין שאת חשובה אפילו יותר מבת הזוג שלי שאני מאוד אוהב."
***
אה, אה, פרק ארוך?! מעניין איך הדמויות יגיבו
המטרה לפרק הבא 220 הצבעות ו80 תגובות
אוהבתתתת
אני שונאת להעלות פרקים בימים כאלה כאילו כמו בערב יום הזיכרון זה זה מרגיש לא מכבד אבל העלתי בכל זאת כי אני יודעת שחיכתם