דופק

רק שוקלד

רק שוקולד

אני משחק שוב עם העט מעביר את העט מצד לצד, מאצבע לאצבע. מבטי נודד מהמורה לעבר שאר הכיתה, לחלון החצי פתוח, לבחורה שיושבת לפני שלא מפסיקה לרגע לצייר והיד שלה חולפת מעט לעיפרון ואחר כך למחק.

וכך עוברות עם אצבעותיה הדקות על העפרונות, אחד דק וההוא עבה מעט ואז עוד יותר, והיא חולפת עם האצבע ומורחת מעט ומקשקשת שוב. אפילו מהתנועות הקטנות ביותר אפשר לדעת שהיא יודעת מה היא עושה, ומה הדרך הנכונה שבה היא עושה זו, כאילו מיומנת שנים.

במקום להקשיב למורה, המבט שלי שוקע, מיטשטש והמחשבות כבר מזמן לא כאן,

אולי בחלום ללא מטרה או באיזה זיכרון רחוק. המורה אולי מותשת מידי מכדי להעיר לי אז היא פשוט מתעלמת. ואני נמצא אי שם על חוף ים לא ידוע, אולי חוף מוכר או אחד נעלם, אבל שהמים מגיעים לחוף ומתנפצים בגלים של קצף, ושהחול החם שורף מעט בכפות הרגליים, השם של החוף או המיקום שלו אינם באמת מעניניים.

זהו סתם זיכרון נושן שאולי בתוכו משתלב חלום, של הבחורה היפה שבכפות ידה נראה בבירור זיכרון של עופרת, שבוודאי שבכל מקום שהיא תניח את ידה, תישאר טביעת אצבע של אפור מטושטש. והיא עומדת שם רק מביטה קדימה, לעברי, העיניים שלה נוצצות ואולי רק אני רואה את זה. אבל אני פשוט מתקדם, כי אין לי שום דבר להפסיד, אולי רק הזדמנות להחמיץ.

ומבלי לומר מילה כי אולי זה מיותר ואולי אני פשוט יודע ששום מילה לא תצא ברורה אני רוכן קדימה ומנשק אותה. נשיקה אחת עדינה ומתוקה בדיוק כמוה, והחיוך שנוצר לא יכול מלהתפשט על פניי.

אבל ברגע אחד הכל נהרס והכל חשוך מסביב, אני פותח את עיניי ומביט למעלה ולמולי נמצאת הבחורה והיא מביטה בדאגה, ״הכל בסדר?,״ היא שואלת ומוסיפה, ״צריך משהו מתוק? יש לי רק שוקולד.״.