דופק

לעבר האופק

הוא נשען על מעקה החלוד, הסיגריה תלויה ברפיון בין שפתיו, האפר נופל ממנה אך הוא אפילו לא שם לב.

פניו מלאות הקמטים ועיניו נודדת הרחק מכאן.

עיניו מביטות לעבר החול המסתחרר יחד עם הרוח הקלילה, ואני מוצאת את עצמי מביטה לשם גם.

זה הרי כל כך מובן מדוע אנשים אוהבים לעבר האופק, להשאיר את עיניהם הרחק מכל האנשים הולכים במהירות, מנסים להשיג עוד משהו, להגיע למקום כלשהו.

וכמה פעמים יוצא לנו לחשוב על דברים אחרים, על משמעות מסיומת לא למען אחרים, לא למען הרצון שלהם או הסיפוק שלהם מאיתנו, אלא בשביל הכנות שלנו והרצון האמתי שאיתו אנחנו צועדים בזהירות יתרה בין כל הרצונות של אחרים, של אלו הקרובים והרחוקים.

ואני מחזירה את מבטי לעבר האדם הזקן שסיגריה בפיו ואיני אפילו יודעת את שמו ומודה לו בלבי על כך שנתן לי מספר דקות של מחשבה שקטה.

אני מרימה את תיקי וממשיכה לעבר היעד הבא שלי.

משאירה את האדם הזקן עם עיניים עמוקות וסיגריה בפה שם מאחור.