זה אחד מהרגעים האלה שאני פשוט מתלבטת מה לעשות עם החיים שלי. אני זוכרת כל רגע קטן מאותו יום, חוץ מהרגעים הגדולים. חוץ ממה שהרגשתי כששמתי לב למה שעשיתי. אני זוכרת את הישיבה בהפסקה בכיתה. היו אז עוד שניים, אולי שלושה ילדים חוץ ממני בתוך הכיתה. כל השאר היו בחוץ.במסדרון או בחצר, זה לא משנה.
אני זוכרת שישבתי על הכסא והסתכלתי לקלמר. אף פעם לא חשבתי שיכול להיות משהו מסוכן בקלמר של בית הספר. אני זוכרת שקמתי ולקחתי מחברת ואת הקלמר ופשוט הלכתי, לקצה של המסדרון, להיות לבד לגמרי. להרגיש לבד לגמרי.
אני זוכרת שפתאום מצאתי את עצמי עם מספריים על שורש כף היד, רועדת כולי. רגע מללחוץ על המספריים ולקרוע את העור והבשר. רק שיצא דם, אולי הוא יעביר את הדמעות.
אני זוכרת את השבריר שנייה של ההחלטה: ללחוץ או להכניס בחזרה לקלמר. אני זוכרת את ההחלטה. אולי ההחלטה הטובה היחידה שקיבלתי בכל החיים שלי. בחרתי להחזיר את המספריים לקלמר. וזה מה שעשיתי. החלטתי לנסות לשכוח. הכנסתי את המספריים לקלמר, ניגבתי את הדמעות וחזרתי לכיתה, מכניסה את הקלמר לתיק.
आप पढ़ रहे हैं
מה שאני מרגישה
कथेतर साहित्यזה לא סיפור, זה בעצם אוסף של מחשבות, קטעים ושירים שכתבתי. בדרך כלל כשעובר עליי משהו אני כותבת שירים, והחלטתי לפרסם חלק מהם. מקווה שתתחברו ותאהבו.
