אדלה | 1912
שבוע. שבעה ימים. זה הזמן שלקח לי להיות סוף סוף בזרועותיו שוב. סלחתי לו למרות מה שהוא עשה לי. לקח לי המון זמן וסבלנות למוח שלי לחשוב על הארי.
איך אני יכולה להרגיש מבורכת למישהו אם פגשתי אותו פחות מארבעה חודשים. ארבעה חודשים, זה זמן כלכך קצר. איכשהו הארי ואני פשוט התחברנו, מהיום הראשון.
לא חשבתי שהוא היה רוצח, משוגע, או סוג של פסיכופת. חשבתי שהוא בן אדם, בן אדם שעשה טעויות.
וכשהארי הבין את הטעות שלו, וביקש ממני לסלוח לו לא יכולתי פשוט להגיד לא. הוא הציע לי טבעת שהייתה של אמא שלו, טבעת הבטחה. הטבעת הייתה מונחת על אצבעי כשהארי ואני שכבנו במיטה.
הכרנו רק לפני שלושה חודשים.
היום הראשון
"מותק? זאת את?" אמא שלי אמרה כשנכנסתי אל תוך הבית. היא ישבה בספה עם העיתון בידיה. הלכתי אל הספה וישבתי לידה, אבל לפני שישבתי ניגבתי את הדמעות היבשות כדי לוודא שלא יהיה זכר לבכי שלי.
"כן זאת אני." היא הציעה לי את העיתון לקרוא, ולקחתי אותו ממנה והנפתי את העיתון באוויר כדי ששני הדפים יוכלו להיראות.
"למה את לא אצל הארי?" היא שאלה. ״חשבתי שאת הולכת להישאר שם זמן מה."
"כן גם אני. אבל דברים משתנים כל הזמן." אמרתי.
"רבתם נכון." היא אמרה כאילו היא יודעת הכל. ״אדלה בכית. את לא יכולה להחביא ממני מותק, אז ספרי לי."
"אני לא יודעת על מה את מדברת." אמרתי כשהעמדתי פנים מסתכלת על העיתון וקראתי כמה מהמאמרים.
"אדלה..."
היא נתנה לי את המבט הזה של'ספרי לי או אחרת'. הסתכלתי עליה ונאנחתי.
"אוקיי כן. רבתי עם הארי. אבל אני לא רוצה לדבר על זה. זה לא משהו שאני לא יכולה להתמודד איתו."
היא הרימה את ידיה כהתגוננות. ״בסדר, בסדר."
הסתכלתי על העיתון וסקרתי דרכו. עיניי נפערו למראה של הכותרת השחורה והגדולה.
אישה וגבר נמצאו מתים בבית משוגעים כ20 קמ מהעיר.
אלה היו בעלת בית המשוגעים וסטיבן. הו אלוהים.
"אמא לפני כמה ימים העיתון פורסם?" שאלתי.
"לא לפני הרבה זמן למה?" היא שאלה.
נתתי לה את העיתון והצבעתי על החלק. עיניה התרחבו גם כן, דמעה יחידה ירדה במורד לחיה. לא עוד דמעות כי סטיבן לא היה שווה את זה.
היום השני
שום דבר מעניין לא קרה היום. הלכתי לבית ספר. לא אכלתי הרבה לא הייתי רעבה בכל מקרה.כשחזרתי הביתה הסתכלתי סביב לראות אם הארי היה איפהשהו ברכב שלו. הוא היה.
הוא היה באותו מקום שרוב תמונות נלקחו משם, אבל במקום זה הוא לא היה במכונית שלו ולא הייתה לו מצלמה.
הוא עמד, הסתכל עליי ישירות. נאנחתי והלכתי אליו.
"למה אתה כאן הארי? אני לא מוכנה לתת לך תשובה עדיין."
"אני יודע." הוא אמר. "אני רק רוצה לוודא שתגיעי הביתה בביטחה."
"ובכן תודה, אבל לא תודה. אני לא צריכה אותך סביבי כרגע... זה לא בריא." אמרתי.
הסתובבתי והלכתי, ״להתראות."
ביי." הוא אמר. כשהלכתי משם יכולתי לשמוע אותו צועק. "אני אוהב אותך."
ליבי האיץ בחזה שלי. הבטן שלי התכווצה מאשמה, אבל גם פרפרים עפו בפנים.
היום השלישי
כשחזרתי מבית ספר הכל הושחת בתוכי. ניחמה אותי.
עיניי היו אדומות, אפי היה גדוש, ליבי כאב כי רציתי אותו בחזרה.
היום, היו מלא זוגות סביבי בבית ספר וכולם התחבק והתנשקו והתגעגעתי לעשות את זה עם הארי.
לראות את הארי אחרי בית ספר לא עזר לי בכלל. הוא צעק אני אוהב אותך. ואני התעלמתי.
היום הרביעי
היום הרביעי היה הרבה יותר טוב, ביליתי עם כמה חברים. שכחתי מהארי בזמן הזה, אבל כשחזרתי הביתה, הוא קפץ לראש שלי וגרם לי להרגיש אשמה שוב.
היום החמישי
הוא היה במחשבותיי.
היום השישי
רציתי אותו בחזרה, אבל גם רציתי אותו רחוק ממני.
היום השביעי
לא בבית ספר היום. הלכתי אל הבית שלו דפקתי על הדלת.
הוא פתח את הדלת ולפני שמשהו היה יכול להיאמר, קפצתי עליו, עטפתי את רגליי סביב מותניו ונישקתי אותו.
הוא נישק אותי בחזרה.
YOU ARE READING
Asylum (Harry Styles AU)
Fanfictionבית משוגעים זה לא מקום להתאהב בו. אדלה קינג מתנדבת בבית משוגעים, מכיוון שאמא שלה חושבת שזה ישנה את ההתנהגות המזוויעה שלה. כשהיא גילתה שהיא הולכת לעזור לגבר בשם הארי סטיילס, היא אף פעם לא חשבה על כך שהיא תקרא לו דאדי. - הכותבת: pizzaharold המתרגמת: f...
