Haphephobia (Harry Styles AU)

five

- זמן הווה -

החדר במעונות היה מבולגן. הכל הודות לחברה שלי, זואי.

"אני מקווה שאת גאה בזה." מלמלתי, זורקת עלייה את החולצה עם כתם פיצה שלה. פעם חשבתי שרק בנים יכולים להיות בטלנים אבל הבנתי שזה טעות כשהכרתי אותה. היא נהמה. "אני עדיין כועסת עלייך," היא מלמלה.

"למה?" התבכיינתי, מגלגלת את עיניי מכיוון שאני יודעת את התשובה.

"את כל כך מטומטמת! אוף, ה-ג'ק ווסט הזמין אותך ויכולת לצאת איתו ויכולתם לסיים באושר ועושר. אני משפפת אתכם."

"תצאי מהטאמבלר."

"אני מעדיפה למות!"

העמדתי פנים שאני יורה בה והיא העמידה פנים שירו בה, היד שלה על הלב שלה בזמן שהיא נפלה אחורה. צחקתי, מנידה בראשי בחוסר אמון. "הספינה הזאת תטבע." (-שיפ באנגלית זה גם ספינה, אז זה אמור להיות בדיחה!)

"תסתמי את הפה." היא לגלגה, נעמדת. "את יכולה ללכת?"

"זואי אני באמת לא-"

"בבקשה?"

\

המוזיקה החזקה והסטודנטים השיכורים לא היו איך שציפיתי שהאירוע יהיה. רציתי להיות במיטה, מחובקת עם הכרית שלי, מעמידה פנים שזה אדם אמיתי. או לצפות בסרטי אימה בחשבון הנטפליקס של זואי.

אבל במקום זה, חיפשתי את ג'ק בבית הענקי שלו. חיפשתי בכל קומת הכניסה ולא מצאתי אותו. בעצלות, עליתי לקומה השנייה ונתקלתי במישהו. מישהו שיכור, כנראה. מלמלתי סליחה, והמשכתי ללכת.

"ריילי! לעזאזל! הגעת!"

הסתובבתי וחייכתי. "היי ג'ק."

"חשבתי שאת לא תבואי."

"זואי הכריחה אותי."

אם כבר מדברים על זואי, איבדתי אותה בדקה הראשונה שנכנסתי לבית האחווה. "אח, חייב לאהוב אותה." הוא צחק. שני אלו הם החברים הכי טובים מאז הילדות שלהם. הנהנתי. "את רוצה לשתות?" הוא שאל, מושיט לי את הכוס האדומה שלו. "לא, אני בסדר. אני לא שותה."

הבטן שלי התהפכה וכמעט רציתי לשתות אבל הבטחתי לעצמי שאני לא אשתה שוב.

"בכל מקרה, אולי תרדי? אני אראה אותך בעוד כמה דקות," הוא קרץ. "כן... בסדר." מעולה. מסיבה נוספת שאני אראה בה כמו לוזרית.

הלכתי אל המטבח וישבתי על כיסא שלמרבה ההפתעה לא היה תפוס על ידי מישהו. הבטתי בכוס האדומה ונאנחתי, מרחיקה אותה ממני.

ישבתי בשקט, בודקת את השעה כל פעם.

9:29

10:49

11:02

באחד עשרה, חצי מהאנשים כבר היו מעולפים מהמשקאות או שעזבו. אין לי מושג איפה זואי הייתה אבל לא תכננתי לעזוב אותה לבד בשעה הזאת.

פיהקתי, השענתי את ראשי על הקיר, עוצמת את עיניי.

"את חיה בשביל סכנה, לא?"

מיד פקחתי את עיניי והתנשפתי. זה לא אמיתי. הוא לא כאן. אלוהים...

"ה-הארי?" לחשתי. הוא רק חייך. "נחמד לראות שאת משתפרת." הוא חייך.

"מ-מה אתה עושה כאן?"

הוא משך בכתפיו. "יש לי עבודה חדשה," הוא חייך.

"וקיבלתי טלפון מאנשים שאמרו שהבית הזה רועש מידי אז החברים לעבודה שלי ואני באנו לוודא שהכל בסדר. עם איך שזה נראה," הוא הביט בבחור מעולף על הרצפה. "הכל נראה בסדר, אף אחד לא הורג אף אחד." הוא צחק.

אחזתי בשולי השמלה שלי, מהנהנת.

"את נראית... נהדר."

"תודה." נשמתי. העיניים שלי טיילו מהחולצה המכופתרת שלו ולמכנסי הג'ינס הכהים שלו, תפסיקי את זה.

השפלתי את מבטי לנעליי. "אמ, את רוצה שאקח אותך בחזרה למעונות שלך? זה מאוחר," הוא הוציא את הטלפון שלו ובדק את השעה.

"הארי, אני בטוחה בקמפוס." חשבתי.

"את בטוחה?"

"אני בת 24. אני יודעת איך להתמודד עם דברים," מלמלתי, עוברת אותו. אני כבר לא אותה נערה תמימה בת 17. הבושם שלו אפף אותי ועצרתי כשאצבעותיו עטפו את פרק כף ידי. "גדלת." הוא אמר בשקט. הופתעתי ששמעתי אותו מעבר למוזיקה. התכווצתי מהמגע שלו והוא מיד הבין שאני עדיין לא התרגלתי ל... מגע. "לילה טוב ריילי."

לקחתי צעד קדימה.

"אל תספר לאף אחד." לחשתי, עיניי פגשו את שלו. הוא רק הנהן. ועם זה, הסתובבתי ועזבתי.