העיניים שלי התרגלו לאור וגנחתי, אוחזת בראשי בחוזקה. אני מביטה מסביב בחדר הענק לפני שעיניי נוחתות עליו.
הוא ישן איתי.
גלגלתי את עיניי בכעס ואכזבה לפני שגלגלתי אותו מהמיטה.
הוא צעק, מכה את הרצפה בחבטה רועשת.
"בשביל מה לעזאזל זה היה?! את לא חייבת להיות חתיכת כלבה אחרי שהייתי נחמד!" הוא נזף. הוא הבין מה שאמר והתנצל בכך שאמר מילים גסות.
"אם רצית לשכב איתי, לא היית צריך לחכות עד שאהיה שיכורה!" צעקתי, כעס ממלא אותי. זה הרגיש טוב להוציא את זה. המבט הקר שלו השתנה לרך והוא נעמד. "לא שכ- אני לא אעשה זאת. אני לא אעשה את זה אף פעם." הוא קימט את מצחו.
שפתיי נפערו בהלם והוא פיהק. "הקאת והבאתי אותך לבית שלי. אמרת שאין לך... בית. לא יכולתי להשאיר אותך שם."
"היית צריך. למה אני בבגדים שלך?"
"לא רציתי קיא על כל המצעים של המיטה שלי." הוא חייך בתמימות לפני שגלגל את עיניו ונפל בחזרה על המיטה. הוא הביט בי והבטתי בו עם שום דבר חוץ מפחד בעיניי.
כשלא עניתי, הוא משך את השמיכה מעל ראשו, נאנח. "אלוהים, למה אני תמיד אומר משהו מטופש." הוא מלמל בשקט.
"האם אני- האם אני יכולה להשתמש בשירותים?" גמגמתי. הייתי חייבת לצאת מכאן.
הוא הציץ עם ראשו מהשמיכה והצביע לשירותים. מבלי מילה נוספת, רצתי אל השירותים. העיניים שלי נפערו לרווחה כשראיתי את עצמי. הרמתי את החולצה שלו והתנשפתי כשראיתי שהוא תפר את החתך שהיה מעצם הבריח שלי לכתף.
קפאתי כשהמתכת הקרה הייתה לחוצה לחזה שלי. "אני יכול להרוג אותך, עכשיו." הוא מלמל, שתוי. "אבל אני לא יכול," הוא קימט את מצחו, מזיז את המתכת החדה למטה, נועץ את זה עמוק יותר בעור שלי. "את הסיבה שמשלמים לי."
עצמתי את עיניי, עצרתי את הדמעות מלרדת.
לבכות אומר שאת חלשה. לא לבכות, ריילי. אל תבכי. את חזקה יותר מזה.
פקחתי את עיניי ונאנחתי, אוחזת במגבת חדשה מארון המגבות. אני מתפשטת ונכנסת למקלחת.
\
"איפה את גרה?" הבחור שאל, מביט בי. "אמרתי לך, אין לי בית."
הוא נאנח, דוחף קערת דגנים לכיווני. "תאכלי ארוחת בוקר," הוא ציווה. אחזתי בכפית וסיבבתי אותה בתוך הקערה. "סיממת את זה?"
"פשוט תאכלי." הוא מלמל.
"אם אתה מעוצבן, היית צריך לעזוב אותי שם-"
הוא נעץ בי מבט ומיד קמתי מהכיסא שלי. "אני לא רעבה."
"מתי הייתה הפעם האחרונה שאכלת? את כולך עצמות!"
"אולי אני אוהבת את זה ככה!" נזפתי, משלבת את ידיי על החזה שלי. הוא נאנח בתסכול ואחז בקערה, מניח את זה בצד.
אני מביטה ברצפה. החולצה שלו נפלה עד ברכיי ולא היה נראה שאכפת לו שאני לובשת את החולצה שלו. אני צריכה להיות זהירה יותר לידו אבל הוא לא נראה מאיים.
"ריילי, לאן אני יכול לקחת אותך אחרי זה? יש לך חבר או מישהו שדואג-"
"למה שמישהו ידאג לי? אני יכולה לדאוג לעצמי."
"ריילי," הוא נזף. אני מתיישבת בחזרה, עוצמת את עיניי. "אין לי חברים." מלמלתי.
שפתיו נפערו.
"משפחה?"
"בבקשה תפסיק לגעת בי!" צעקתי אל דוד שלי. דוד שלי. הוא רק צחק בזמן שנאבקתי מתחתיו. הוא מחץ את ידו על שפתיי וקפאתי. זהו זה. אף אחד לא בא לעזור.
"לא," עניתי במהירות. "אז את נשארת כאן."
נעמדתי. "אני לא חייבת להקשיב לך. איך ידעת את השם שלי?"
הוא משך בכתפיו. "שמעתי עלייך. ראיתי את העיתון."
הוא בהחלט מחביא ממני משהו.
עיניי נפערו לרווחה. דוד דרו אומר שאני נעדרת? "רק... תשכח ממני." נזפתי, הולכת בחזרה לחדר שלו כדי למצוא את הג'ינס שלי. הם הונחו על הקצה של המיטה, נקיים. לבשתי אותם ואחזתי בשוליים של החולצה שלו.
החולצה שלי צמודה מידי. ואני אוהבת את החולצה שלו...
השארתי את החולצה שלו, יצאתי, נתקלת בו. נרתעתי כשהוא לחץ את ידו במותן שלי כדי לאזן אותי. "אני צריכה ללכת." התנשמתי. הוא הביט בחולצה שלי – החולצה שלו. "אתה רוצה את החולצה שלך?"
"לא," הוא נשם, מלווה אותי ליציאה. "ביי ריילי."
"ביי..."
"הארי."
"ביי הארי. תודה לך." מלמלתי. הוא הנהן, סוגר את הדלת מאחורי.
YOU ARE READING
Haphephobia (Harry Styles AU)
Fanfictionהיא מפחדת ממגע. - [הכותבת: banana_1dx] [תודה ל: Melodia2 על הכריכה]
