Powerful need [7]

פרק 53 - ורדים:

נקודת מבט לאונרדו:

אמא שלי.

זאת לא אמא שלי. היא מזכירה אותה מעט, אבל היא לא אותה אישה, רק צל של מי שהייתה האישה החזקה והעוצמתית בעבר. היא נתמכת בשני החיילים שמצאו אותה, בקושי מסוגלת לעמוד על רגליה. גופה צנום, עיניה ריקות מתוכן. רגשות האשמה מתגברות בתוכי.

לא רק שלא שמרתי עליה, אלא נכשלתי לחלוטין. היא עברה שנים שלמות בשבי הרוסי, רחוק משלושת הגברים שנשבעו להגן עליה בחייהם. אני אשם במבט הרדוף שבעיניה, אני אשם במצבה, אני אשם בטראומה שהיא כנראה עוברת מאותו יום מקולל.

אבא ניגש לעברה ומושך אותה אליו. היא קורסת בין ידיו ובוכה. רומיאו מאבד כל רסן מול אלכס, עד שג׳ייס ולוקאס מתערבים על מנת שלא יהרוג אותו לפני הזמן. לפני שנקבל תשובות.

אני לא מצליח לזוז ממקומי.

״בלה,״ אבא עוצם את עיניו כשאוסף את אמא אליו, מתמיד את ראשה אל חזהו ומלטף אותה בעדינות. ״את בסדר. הכל בסדר עכשיו.״

״זה לא בסדר,״ היא לוחשת. ״הוא הרג את הילד שלי, הוא הרג את לאונרדו.״

אני מרגיש כאילו קיבלתי אגרוף בתוך הבטן. המבטים שלי ושל אבא מצטלבים ואני מרגיש את הבחילה בגרוני. ג׳מה מניחה את ידה על כתפי בניחום. זה לא עוזר. אמא שלי בטוחה שאני מת, היא לא יודעת שעד היום נשארתי בחיים. היא לא יודעת שחייתי כמו מלך בזמן שהיא סבלה בכל יום שעבר, בשבי, רחוק מהממלכה שהייתה לה.

אני מתרומם מהכיסא ומסמן לאבא בעיניי שיקח את אמא לחדר הצדדי בו מצאנו את ג׳מה. ג׳מה מצטרפת לג׳ייס בעוד שרומיאו ואני הולכים בעקבות ההורים לתוך החדר.

״אמא,״ אני אומר בקול חלש. אמא שלי מביטה בי בחיוך, אבל עיניה מראות לי שהיא לא מזהה אותי. אני כמעט ונשבר. ״את לא מזהה אותי? זה אני, לאונרדו.״

״לאונרדו,״ היא מצחקקת. ״היה לי בן שקראו לו לאונרדו... הוא מת בפיצוץ כשניסה להגן עליי.״ קולה הופך עצוב. אני בולע את הגוש בגרוני.

״אמא, זה לאונרדו.״ רומיאו מזהה את השבירה שלי. אמא מעבירה את מבטה אליו. ״רומיאו, ילד יפה שלי. גדלת כל כך...״

אמא מתקרבת לעברו ומחבקת אותו, הוא מחזיר לה חיבוק וידיי מתכווצות לאגרופים. אבא מניח את ידו על גבי, אבל כל מה שאני יכול להתרכז בו הוא תחושת הכישלון העצומה שבתוכי. היא בטוחה שהבן שלה מת בניסיון להגן עליה, וזה רחוק שנות אור מהמציאות. חייתי חיים מלאים, בעוד שאמא שלי סבלה.

״אתה בחור מקסים, לאונרדו. תוכל להשאיר אותנו לבד? אני רוצה להתייחד עם המשפחה שלי. עבר זמן,״ אמא מחייכת בחמימות.

אני לא מצליח לזוז ממקומי. אף אחד מאיתנו לא מצליח לזוז.

״אמא,״ אני נחנק מהדמעות. ״הבן שלך לא מת. אני חי, אני הייתי בטוח שמתת בעצמך, אני-״

היא מחייכת. היא רק מחייכת.

אני לא מצליח לשאת את זה יותר, ויוצא החוצה בסערה. ג׳מה מחכה יחד עם ג׳ייס במרחק לא רב. אני תופס בידה ומוביל אותה החוצה. אני לא יכול להישאר כאן.

״לאונרדו? תאט את הקצב, אתה פצוע!״ ג׳מה קוראת בדאגה. אני פותח את דלת הנוסע בשבילה והיא מביטה בי בבלבול. ״אתה לא יכול לנהוג ככה.״

״סטלה,״ אני לא מזהה את קולי. ״תיכנסי, בבקשה.״

אני לא יודע מה היא רואה בפניי, אבל זה גורם לה להיכנס לתוך הרכב מבלי להתווכח. אני בקושי מצליח לנסוע לפנטהאוז עם הכאבים בבטן, אבל בסופו של דבר אנחנו מצליחים להגיע.

בתוך הבניין אין זכר לעשרות הגופות, כאילו לא קרה דבר. אנחנו עולים במעלית בשקט, ברגע שהדלת נסגרת מאחורי גבי, אני מושך את אשתי וחופן את לחייה, מנשק אותה. אני נזקק למגע שלה, צריך שתסיח את כאב הלב ממני.

ג׳מה נענית לנשיקה. אני אוחז במותניה ומתקדם תוך כדי הנשיקה לעבר הספה בסלון. היא עדינה בתנועותיה, כאילו מפחדת שתצליח לפגוע בי. שום דבר כבר לא יכול לפגוע בי.

אני מתיישב על הספה ומושך אותה על ברכיי. היא מנתקת את הנשיקה ומביטה בעיניי בחשש, ״אתה פצוע.״

״אני צריך אותך.״ זה כל מה שאני צריך להגיד כדי שהיא תחזור לנשק אותי. אני מרגיש בתוך הנשיקה אהבה, תשוקה ודאגה. הכוכב הקטן שוב מצליח להאיר לי את הדרך, כשאני מרגיש אבוד.

״לאונרדו,״ היא מפסיקה לנשק אותי ומצמידה את מצחה לשלי. אני ממשיך לעצום את עיניי ומחכה שתמשיך לדבר.

״מה קרה שם בחדר? למה יצאנו משם בכזאת מהירות?״

״אמא שלי לא מכירה בי.״ צחוק בלתי נשלט נפלט מתוכי. ג׳מה מתרחקת ופוערת את עיניה. ״מה?״

״היא חושבת שמתתי בפיצוץ, בניסיון להגן עליה. היא לא יודעת שחייתי במשך שנים כמו מלך, בזמן שהיא סבלה בשבי של הבן זונה.״ אני מסנן מבין שיניי. ג׳מה מנידה בראשה ואוחזת בפניי.

״אתה לא ידעת שהיא שם. אני לא יודעת איך הוא עשה את זה, אבל אתה לא אשם לאונרדו. בבקשה, אל תאשים את עצמך.״ היא כמעט ומתחננת. אני לא מגיב.

ג׳מה מנשקת את שפתיי ברכות ולאחר מכן מנשקת את הקעקוע שעל צווארי. אחיזתי במותניה מתהדקת. היא מרימה את ידה ונוגעת באצבעה בקעקוע, מוצאת את הצלקת מאותו יום מקולל.

״תספר לי,״ היא לוחשת. עיניה מהופנטות לצבע המעטר את עורי. אני נאנח ונזרק עם זכרונותיי לאותה תקופה חשוכה.

״אמא שלי אהבה ורדים מאז ומעולם,״ אני מסביר את מה שחשבתי שלעולם לא אגיד בקול. ״החלטתי להסתיר את הצלקת מאותו יום נורא עם סמל שיזכיר לי אותה. שלא אוכל לשכוח.״

״זה יפייפה.״ היא מחייכת. היא ממשיכה לשרטט את קווי המתאר של הציור במשך כמה שניות ארוכות, שומרת על שקט מוחלט. אני בוחן את פניה ומנסה להבין מה לעזאזל עשיתי בחיי הקודמים שהגיע לי אותה. בחיים הנוכחיים שלי בהחלט לא עשיתי דבר שמצדיק זכייה שכזאת.

״תסלח לי שיריתי בך.״ היא מבקשת. אני מנשק אותה.

״מעולם לא כעסתי.״