Powerful need [7]

פרק 42 - צירים:

נקודת מבט ג׳מה:

״ניקו!״

״אני שונא את המילה הזאת...״ רוי רוטן. גבריאל הקטן יושב על רגליו של אביו ומושיט את ידיו לעבר ניקו שנכנס בדלתות האחוזה.

״בוא לאבא!״ הוא קורא בדרמטיות ופורס את ידיו לצדדים. ראשו של רוי מזנק לעברו במבט רצחני ונראה שהוא עומד להרוג את בן דודו במקום.

״ניקו.״ הוא מסנן וניקו מגחך. ״אתה לא יכול להאשים את הקטן שיודע מה טוב בשבילו.״

מיראבלה מנידה בראשה ומתיישבת על הספה בעייפות. היא אמורה ללדת בכל יום ולא יכולה לחכות שהרגע הזה יגיע. אני יכולה להבין אותה, זה נראה מתיש.

״ג׳מ?״ אני מסובבת את ראשי לעבר רוי בשאלה. הוא מושיט לי את גבריאל כשמבטו לא יורד מפניו של ניקו. אני אוספת את הקטנטן מידיו שמצחקק בתגובה ונהנה מתשומת הלב שמקבל.

רוי מסתער לעבר ניקו שבולע את רוקו ובורח לכיוון החצר הגדולה. מיראבלה נאנחת ואני מגחכת. ״יש דברים שלעולם לא ישתנו.״

״תהיי בטוחה.״ היא אומרת בעייפות. אני משחקת עם גבריאל בזמן שאלנה מגיחה ביחד עם אנג׳ל מהמטבח. הן מתלחששות בחיוך לפני שמצטרפות אלינו לסלון.

״איפה רוי?״ אלנה מכווצת את גבותיה כשמבחינה בגבריאל שנמצא על ידי.

״ניקו.״ אני עונה בפשטות. זאת כל התשובה שהיא צריכה. היא לוקחת את גבריאל ממני והוא מיד מחייך למראה אימו. אנג׳ל נראית מאושרת כשמביטה בשניהם.

״שיט.״ מיראבלה אומרת בקול חנוק ומושכת את תשומת הלב שלנו. ״ניקו, תקראו לניקו.״

״מה יש לך? מה קרה?״ אנג׳ל שואלת בדאגה. מיראבלה מתכווצת ״אני חושבת שיש לי צירים.״

אני קמה על רגליי ורצה החוצה, תופסת את הבנים רגע לפני שרוי מכה את ניקו.

״תפסיקו להתנהג כמו אידיוטים. מיראבלה קיבלה צירים!״

ניקו דוחף מעליו את רוי ונעלם בריצה לתוך הבית ואנחנו ממהרים אחריו. אני לא מאמינה שלמשפחת קאלו הולכת להיות תוספת חדשה.
________________________________

הציפייה והמתח מתגברים בתוכי כשאני מגיעה לשדה התעופה. לצד המטוס הגדול, עומד בעלי החתיך. אני נושכת את שפתי התחתונה כשנזכרת בהבטחה שלו אליי בשיחת הטלפון האחרונה שלנו.

לאחר שאני יורדת מהרכב ונפרדת ממשפחתי, רגליי נושאות אותי לעברו. אני כמעט ומאבדת את שיווי המשקל שלי כשאני מרגישה את מבטו שורף כל פיסה מגופי.

הלחיים שלי מאדימות כשאני עוצרת מולו. הוא מסמן לאחד מהשומרים לקחת את המזוודה מידי ומושיט את שלו לעברי. נשמתי נעתקת כשאני מניחה את ידי בשלו ונכנסת אחריו לתוך המטוס. אנחנו לא מחליפים מילה לאורך ההמראה. ברגע שבו אנחנו באוויר, לאונרדו נעמד על רגליו ומסמן לי לעשות כמותו.