מליסיה
אני מתאפרת ממש עדין היום, והשמלת חוף שלי משגעת. תיאו אפילו לא זורק מבט קטן לכיווני, וזה מתחיל להתיש אותי.
ביקשתי זמן... ואני טוב. אני סופר מפחדת. אני יודעת שלא אצליח לקום אם תהיה עוד נפילה. והוא אמר... הוא אמר שהחלטתי בגלל שהיססתי? לעזאזל עם האידיוט הזה!
הוא יושב על החוף, על איזה כיסא בצל. ליאו בידיו והוא מדבר אליו, תיאו נראה כל כך מהופנט מליאו והלב שלי נמס.
תיאו כזה אידיוט... אוף.
ביומולדת שלו התחיל איתי איזה פוץ אחד, נפנפתי אותו ואמרתי שבעלי בים ושכדאי לו לברוח. כשהוא ראה שזה תיאו הוא אמר שהוא מכיר אותו מעולם העסקים אבל כשתיאו חזר הוא היה נראה כמו גור כלבים שדרכו לו על הלב. זה היה סופר מתסכל כי הוא אפילו לא רצה להקשיב לי.
השפה שלי רועדת מהרצון לדבר כי אני לא מצליחה, בסוף אני מתייבשת באנחת תבוסה. תיאו נדרך אבל אז הוא ממשיך להיות עם ליאו ולהתעלם מקיומי.
״רוצה שנלך לאכול משהו?״
״את רעבה?״ הוא שואל בקול קר.
״כן.״ אני לוקחת את הכובע שהוא השאיר על הכיסא ומניחה על ראשי כי אני בחרתי את הצד של השמש למרות שהצל היה פנוי. השמש ממש נעימה לי... פשוט לא בפנים. ״מה נלך לאכול?״
״אני אתקשר לאמא שלי שתלך איתך.״
״אתה לא תבוא?״ אני לא מורידה ממנו את העיניים אבל הוא אפילו לא טורח להרים אליי עיניים. אני נאנחת בתבוסה ונשענת על הכיסא. ״בסדר אני גם ככה לא רעבה,״ אני יודעת שזה יגרום לי לבוא.
תיאו גונח בכעס. ״בעיה שלך. את לא מענישה אותי כשאת לא אוכלת.״
אני מורידה את השמלת חוף ובוחרת להיכנס לים לבד. לים עם הדגים.
שלב ראשון בלנצח פחד- להתחיל בפחד פיזי.
שלב שני- לתת הזדמנות אמיתית לתיאו.
״יש דגים בים.״ הוא אומר בטון קר.
״כן.״ אני נלחצת אפילו יותר מהמחשבה שדג יתקרב אליי. האם דגים הם נושכים? ״אני אהיה בסדר.״ אני גם חושבת בקול.
תיאו מביט בי במבט מוזר אבל לא אומר כלום.
אני מתקדמת לים כשבראשי עובר ״אני יכולה לעשות את זה!״
המים נעימים והמגע של הדגים פחות נעים. אני עוצמת את עיניי חזק. ״אני יכולה לעשות את זה. אני יכולה.״ אני מדברת לעצמי. ״זה רק דגים. הם קטנים והם- איי!״ אני צווחת כשמשהו כואב לי ברגל. אני יוצאת מהים בריצה מוזרה ומתחילה לבכות.
YOU ARE READING
לא במשמרת שלי
Romanceמליסיה היחידה שראתה אותי כשלא היה לי דבר. נכנסת מתחת לעור. ממכרת. ועכשיו לה אין כלום ולי יש הכול. והיא עדיין המורדת שהיא, עושה צרות במשמרת שלי.
