מליסיה
אני מתאקלמת בקלות רבה. תיאו בוחן כל פעולה שלי ומתקרב בכל הזדמנות. אנחנו הספקנו להתווכח פעמיים על שטויות שאני אפילו לא מעוניינת לזכור.
עכשיו הוא סתם מציק לי. ״אמרת שלא יצא לי להיתקל בך.״ אני רוטנת כשאני רואה שהמשרד שלי הוא בתוך המשרד שלו.
הוא מביט בי ללא שום צל של רגש או צחוק. ״אני לא זוכר שאמרתי את זה.״
״אתה פשוט...״ אני מנידה את ראשי, לא מאמינה לאיך שנפלתי בפח. ״אני מקווה שהמשכורת שלי תפצה על הכאב ראש שאקבל איתך.״
הוא מגלגל עיניים, ״דרמטית,״
״אידיוט,״ אני מחזירה לו.
״מליסיה. עכשיו אני הבוס שלך, את זוכרת את זה נכון? את לא יכולה לקרוא לבוס שלך ככה.״ הוא משלב את ידיו על חזהו ומביט בי בסמכות שעושה אותו בהרבה יותר סקסי.
אני נשענת קדימה על השולחן. ״אז לך מותר לקרוא לי דרמטית?״
הוא מתקרב אליי ומצמצם את המרחק בנינו, ״לי מותר הכול, מורדת.״
הריח שלו מבלבל את החושים שלי.
אני מתרחקת ממנו כדי להזכיר לעצמי שהוא לא יכול להשפיע עליי כבר. ״בסדר.״ אני ממלמלת בשעמום.
אני מתחילה להוריד משחקים לפלאפון כי באמת שאני בקושי עושה משהו.
הזמן די טס לי בעבודה ואני הולכת יחסית מאוחר כי תיאו טוען שאני צריכה להיות איתו. תיאו מקפיץ אותי לבית אבל אנחנו מתווכחים גם בדרך. ״אני נשבעת, תיאו,״ אני מסננת. ״בקצב הזה אני אהרוג אותך.״
״אני בטוח בזה, מורדת.״ הוא נוהם.
כשהוא עוצר מול הבית שלי אני יוצאת בכעס, טורקת את הדלת. אני עולה לבית שלי ופתאום קולטת שהתיק שלי לא עליי!!
שיט. שיט.
זה פעם שניה שזה קורה לי איתו.
אני מסתובבת וצורחת בכל הכוח כשאני נתקלת בגוף קשיח.
״אלוהים, מליסיה,״ קולו של תיאו נמוך וכועס. ״צריך להוציא את הצרחות שלך מחוץ לחוק.״
״לך לעזאזל!״ אני חובטת בחזהו. ״הבהלת אותי בכוונה?״ אני מתכוונת לדחוף אותו ולהפיל אותו בכל המדרגות.
״עישנת משהו?״ הוא מכווץ את אפו בכעס. ״קחי את התיק המזוין.״
אני לוקחת ממנו את התיק ומוציאה את המפתח מהתיק, מנסה לפתוח את הדלת. כשאני מצליחה אני עוצרת. ״אתה לא הולך?״ אני לא מסוגלת לטרוק לתיאו את הדלת בפנים.
תקראו לי חלשה, אני יודעת. אני פשוט לא מסוגלת. לא אחרי הכמות השפלה שהוא חטף כשהייתי ילדה.
״תסגרי את הדלת, מליסיה.״ הכעס עוזב את פניו, כאילו הוא קורא את מחשבותיי ונהיה פתאום רגוע.
סומק עולה בלחיי ממבוכה. ״אני לא מסוגלת.״ אני מתוודה. ״אתה יכול ללכת?״
הוא משלב את ידו על חזהו, מחכה שאעשה מה שהוא אמר לי.
״בבקשה?״ אני מוסיפה.
הוא מניד את ראשו כלא מאמין. ״את לא השתנת, מורדת.״ קולו מעביר בי גל צמרמורת נעימה. הוא מתקרב ואני מתרחקת, נכנסת עוד לבית שלי. הוא סוגר את הדלת בזהירות. ״אני רוצה לשמוע את הדלת נועלת.״
״תלך,״ אני לוחשת. הצעדים מתרחקים, אני נועלת.
הנייד שלי רוטט.
תצלמי לי שנעלת את הדלת או שאני חוזר.
זו הודעה מתיאו.
אני מצלמת לו כי אני לא יודעת אם אני מסוגלת עוד פעם להתמודד איתו.
YOU ARE READING
לא במשמרת שלי
Romanceמליסיה היחידה שראתה אותי כשלא היה לי דבר. נכנסת מתחת לעור. ממכרת. ועכשיו לה אין כלום ולי יש הכול. והיא עדיין המורדת שהיא, עושה צרות במשמרת שלי.
