לשחק בדם

ניק (30)

-נקודת מבט תומאס-

״התקשרו אליי אתמול מסוכנות המכוניות. המכונית של וויולטה תגיע עוד יומיים למרינה ונצטרך ללכת לאסוף אותה״ ניקולאס אומר כבדרך אגב לאחר שמסיים לחשב את ההכנסות שלנו מכל העסקים החודש. מקבל הנהון בתגובה. אני מרים את כוס הוויסקי שלי מהשולחן ולוגם מעט מהנוזל שיורד במורד גרוני ומשאיר אחריו צריבה נעימה ומנחמת.

״מה יש לך היום?״ שואל ניקולאס כבדרך אגב, העט עוד כרוך סביב אצבעותיו כשהוא מחשב במהירות את כל המספרים הגדולים. תמיד התפלאתי מהמוח הזה שיש לו. אני חושב שהמחשבונים הומצאו כיריב נאמן בעבורו שלא ישתעמם חלילה. אני מושך בכתפיי. ״אין לי כלום.״ אני משיב, ממשיך לנעוץ מבטים בידו שכותבת במהירות מספרים אחר מספרים על הדף הלבן. מתפלא כיצד שורש כף היד שלו לא יוצא מהמקום במהירות שהוא כותב.

הוא תמיד היה טיפוס של עט, דף, ומוח. פעם, עוד הייתי מתאמץ ומציע לו לעבוד עם מחשבון ותוכנות במחשב בשביל שעניין החישובים יהיה קליל ומהיר יותר בעבורו. תמיד התירוץ מצידו היה שזה מאתגר את המוח שלו ומצליל את מחשבתו ורוחו.

אני חושב שזה בולשיט, ומשהו בכתיבה של המספרים, ההתעסקות המתמשכת בכתיבה וההפעלה של המוח, גורמים לו להרגיש בשליטה. שזה דבר שהיה חסר לנו הרבה בילדות. אי שם, בשכונות הישנות ההן שעיצבו את שנינו בצורה הזויה לגברים שאנחנו היום.

״בולשיט״ הוא אומר בצרידות, ממשיך לקבור את ראשו בדף. אני מושך את שפתי בנונשלנטיות ולא מוסיף עוד מילה. מרגיש כיצד עיניי נתקעות בנקודה מסוימת כשאני שוקע במחשבות על אותה הבחורה שממשיכה פעם אחר פעם בניסיונות להדוף אותי מחייה, להתנגד לנוכחות שלי ולעזרה שלי. אבל אני לא אתן לה. לא.

אני מטורף, ומשוגע שאני עדיין ממשיך לראות בה כלכך הרבה אור אחרי כל התקריות האלה בינינו שהיא ממשיכה להתבייש בהן כאילו שחייה הם עניין זניח עבורי ואני עושה את מה שאני עושה כי אני מרגיש חובה מוסרית או משהו מזוין בסגנון. היא חושבת שאנשים עשירים עוזרים לאנשים ״כמוה״ כי זה נראה טוב יותר בסטטוס החברתי שלנו. היא מציגה את ההתנהגות שלי כעזרה לזולת, ולא כמשהו שמגיע מתוך אכפתיות ורצון לקבל ממנה את כל כולה כמי שהיא.

אבל לעזאזל, משהו בה מעניין אותי, מפעיל לי כל נים ונים בגופי כשאני מביט בעינייה מלאות האש, לאחר עוד עזרה שהיא קיבלה ממני בלית ברירה. והיום, היום אני אאסוף אותה בערב.

אנסה לנתב קצת מהאנרגיה השלילית שלה כלפי למשהו אולי פאקינג אחר. היא מתסבכת, אבל פאק, כמה שאני אוהב אתגרים.

״מדובר במזכירה ההיא, הא?״ ניקולאס מצייץ, ראשו כבר לא תקוע בדף, והוא מביט היישר לעיניי כשהוא לוגם מכוס המים שלו. הוא בחיים לא היה שותה אלכוהול כשהיה צריך לחשב משהו, להיות נוכח בפגישות חשובות, ולהתעסק עם אנשים, לעומתי.