שביל ישראל/אילת

אילת

אלמה עמדה בכניסה למלון "ישרוטל" באילת, השמיים היו בתכלת כאילו הסתיו לא הגיע לשם, והים ניבט מקרוב, ביחד עם פארק המים שהיה חלק מהמלון עם מגלשות גדולות. "אשכרה, תראי מה יש פה," קראה מורן חברתה. התחושה הייתה של התרגשות, אבל זו לא הייתה בדיוק חופשה.

הן הגיעו לקבלה והסבירו שהן באו להתנדב ולהדריך את ילדי העוטף שפונו למלון. עובדת הקבלה נתנה להם מפתחות לחדר וכיוונה אותם לאחראים על "השמרטפייה", המקום שבו מתנדבים הגיעו לטפל ולשחק עם הילדים מ-8 בבוקר עד אחה"צ. כשפגשו את האחראית על החינוך, ציפי, אישה בת 40 בערך עם פנים קצת עייפות אך מחייכות, היא סיפרה להן קצת על המקום. יש שם ילדים בגילאי 3-12, הנוער יחסית מסתדר ומבלה אבל גם צריך תשומת לב לפעמים, יש גם הפעלות של מתנדבים מבחוץ והופעות או הצגות בערבים. בעיקרון המשימה היא לעזור להורים לקחת זמן לעצמם, לשמור על הילדים ולשחק איתם ובעיקר לשמח. כי כולם עברו טראומה גדולה, ולא אצל כולם רואים.

אלמה ומורן נכנסו לחדר המשחקים הגדול של המלון, רצו קצת לראות מה הולך שם (הן שאלו בהתחלה איפה הממ"ד - אבל ציפי האחראית אמרה שבשום מבצע או מלחמה כולל זו לא ירו אליהם - "זה מקום מנותק באמת"). שעת צהריים, החדר היה מלא ארגזי ספרי ילדים, משחקי קופסה, טרמפולינה קטנה, פלסטלינה, צבעים ודפים, והילדים ישבו בקבוצות קטנות או לבד, שיחקו במשחקים או בטלפון, ציירו או היו עסוקים במשחקי דמיון. היו שם שתי מדריכות יותר בוגרות שישבו ושיחקו איתם, אחת מהן הרימה מבט ו-

"אלמה?" הבחורה בעלת השיער הברונטי החלק והעיניים החומות אמרה, ולקח לאלמה רגע כדי להבין שזו גוני! הבחורה שפגשה לפני שנה וחצי בשביל ישראל. הבחורה שסירבה לשרת בצבא מסיבות מצפוניות.

"גוני!" קראה אלמה וניגשה אליה, "מה זה, מה את עושה פה? איזה קטע לפגוש אותך פה ככה!"

"כן, האמת שלא דיברנו כבר די הרבה זמן", גוני אמרה, אבל שוב, כמו בפעם הראשונה שנפגשו, הייתה קצת מרוחקת, כאילו מנסה לחפות על משהו. אבל נראה שהיא מתגברת על עצמה, כי הוסיפה: "האמת שאני הייתי בת שירות בקיבוץ בארי, פינו אותנו ואת כל המשפחות והילדים מהעוטף שהצליחו להציל לפה".

אלמה בהתה בה לרגע, לא מצליחה בכלל להגיד כלום. רצתה לחבק, להידהם; דווקא גוני, הבחורה החמודה עם הדעות הפציפיסטיות שגרמה לה לחשוב, דווקא היא נקלעה למקום הגרוע ביותר שאפשר בטבח הזה. רצתה לחבק, או משהו, או להכיל, אבל לא ידעה מה יהיה מתאים, אז רק אמרה: "אני ממש מצטערת לשמוע". גוני חייכה בתודה, אבל אלמה ראתה שהעיניים שלה לא ממש ממוקדות בה, מתרוצצות.

"היי, מה קורה? אני מורן", השתיים הסתובבו אל מורן שהצטרפה לשיחה.

"היי", אמרה גוני בחיוך קל, "אני גוני. אני מכירה את אלמה משביל ישראל, מלפני שנה וחצי כזה".