לא במשמרת שלי

התחלה

גיל 12
מליסה ג'ונסון
הוא הבייביסיטר שלי, או כמו שאבא שלי אומר השומר שלי.

קוראים לו תיאו פיירו, הוא הגבר הכי יפה שפגשתי, וכל פעם שאני מסתכלת לו בעיניים אני נמסה. יש לו עיניים בגוון כזה מיוחד של כחול וכל הכאב בעיניו תמיד נשקף החוצה. בדידות וכאב שמילים לא יוכלו לתאר. אני פשוט מזדהה איתו.

״מלי,״ קולו קר תמיד. כמו תמיד.

אני מביטה בו, הלב שלי מתמלא בהתרגשות. ״כן?״

״תצטרכי ללכת לבד.״ הוא מביט לעבר האולם.

החרדה החברתית שלי צורחת הצילו, לא.

אבא אמר שתיאו ״שומר פשוט״ ולא מתאים לאירוע כזה. ״לא אלך אם לא תבוא איתי.״ אני מתעקשת כי היחס הזה לא מגיע לתיאו, ולא לאף אדם ביקום כולו. אולי רק לאנשים שלא אוהבים כלבים. כן. לאנשים כאלה מגיע יחס כזה מרושע.

הוא נושם עמוק. ״למה את פתאום נזכרת לעשות חיים קשים?״

״כי מגיע לך להיות שם כמו שלי מגיע.״ ליבי מתרכך מיד מעצם המחשבה שהוא לא מבין שהוא צריך להיות שם במקומי. אוף.

חיוך איטי עולה על שפתיו. ״תכנסי לאולם. אל תעשי לי בעיות.״ אני משרבבת את שפתיי בבקשה והוא בתגובה תופס בעדינות את הסנטר שלי. ״תפסיקי עם זה. את לא בת חמש. לכי.״ קולו נעשה שוב קר וכועס.

כשתיאו כועס עליי... אני פשוט מתמלאת עצב.

אני מושיטה את הזרת שלי, הוא משלים אותי. זה פעולת פיוס אילמת עבורי. ״קדימה,״ טון קולו חלש, מנסה לשכנע.

״תוכל ללכת לבית שלך. אני אסתדר. אני לא רוצה שתתקרר.״

״לכי כבר,״ הוא ממלמל.

אני נכנסת לאולם ואני... — אלוהיי, אני פשוט שונאת את מי שאני כשאני ליד כל כך הרבה אנשים. ידיי רועדות מהפחד. אני לבד, שוב.

אני אומרת שלום למכרים של אבא שלי, ואז הולכת להכין צלחת קטנה של אוכל. אני מתגנבת החוצה, רואה את תיאו מחכה לי. הוא ישר קולט אותי.

״תיאו,״ אני רצה אליו. הוא לא נראה מרוצה. ״הכנתי לך צלחת.״

״את חייבת להפסיק לעשות את זה.״ קולו נמוך וכועס.

״למה לי?״

״כי החלטתי, מליסיה. אני אחראי עלייך- לא הפוך. תאכלי את הצלחת המזויינת ותמשיכי לחייך את החיוך האידיוטי שלך. בפנים. עם האנשים שאת אמורה להיות.״

אני חושבת שקשה לי לנשום מרוב כאב.

״אני לא רציתי שתהיה בודד,״ קולי נשבר.

הוא נוהם כאילו אני מעצבנת אותו יותר, ואז אני מחליטה להפסיק לאהוב את תיאו. אני מחליטה לעצמי שאחזור להיות בתוך הבועה שלי.

אחזור להיות מי שהייתי לפניו.

הילדה שלא אמרה מילה.
הילדה שלא קמה בתקווה.

תיאו נכנס לחיי והביאו איתו תקווה אבל.. אני יכולה לחיות בלעדיה.

אמא טוענת שמה שיש זו הידלקות קטנה, אהבת נעורים. אני טוענת שתיאו הוא מה שיש לי.