Jimin Hyung

Chapter 4

יונגי נשאר לבדו באחוזת קים, נאמג׳ון היה במשרדים, ג׳ונגקוק התמחה בחברה וטאהיונג היה בלימודים. בדרך כלל גם הוא היה בעבודה בשעות האלו, אבל היום היה יום החופש שלו.
זה אפילו לא היה אמצע היום כשהוא דפק על דלת האחוזה של משפחת פארק, הוא ידע שהוסוק בחברה שלהם וגם ג׳ימין, אבל הוא קיווה שאולי ג׳ין נמצא שם. היה נושא שהוא חיכה להעלות בפניו.
יונגי התרגש מעט לשמוע צעדים מתקרבים לדלת והתרגש עוד יותר כשהאחד המיוחל פתח את הדלת ״היונג.״ הוא בירך בביישנות. ״חתלתול, זה אתה, למה אתה דופק? אתה כבר יודע שאתה יכול להיכנס לבד.״ ג׳ין אמר ובילגן את שיערו.
יונגי בוודאי היה עונה, אבל הוא היה עסוק בלנסות להפחית את הגוון על לחיו האדמדמות ולהוקיר את הלבוש הפשוט והנאה של המבוגר במקום להתמקד בכינוי חיית המחמד. הוא לבש רק מכנסי ג׳ינס שחורים לא צמודים מאוד, חולצה לבנה שהגיעה קצת אחרי המותנים שלו ואת נעלי הבית הצבעוניות שלו.
״אני צריך למשוך אותך ברצועה?״ ג׳ין ציחקק, גורם לשני להתנער ולעבד את המתרחש, ״ב-ברצועה?״ יונגי גמגם בלי רצון ולגם.
״אני מניח שרצועות זה לא הקטע של חתולים קטנים כמוך.״ הוא גיחך כשיונגי נכנס לתוך האחוזה והדלת נסגרה, ״יא היונג, אני לא חתול ובטח שלא קטן.״ הצעיר רטן לפני שהתיישב בכיסאות המטבח הגבוהים, צופה בסוקג׳ין ממשיך בבישוליו. כל כך חמוד הוא חשב כשיונגי הזעיף את פניו עם זרבובית על פניו.
״ג׳יני היונג, אני צריך.. לא, אני רוצה... כלומר, יש משהו שאני יכול לשאול?״ יונגי התבלבל במילותיו, לא בטוח איך לגשת אליו. ״אל תהיה לחוץ, חתלתול, תדבר לאט.״ ג׳ין ניסה להרגיע וחייך אליו.
״זה רק, חשבתי אם נוכל לצאת לחופשה ביחד בקרוב.״ יונגי אמר, משתלט על הלחץ ועל הסומק. ״אני כן פנוי, אני חושב שזה יהיה בסדר.״ הוא אמר, מקבל מבט קצת לא בטוח שמערער מיד את יונגי ״אבל, אתה חושב שנצליח לסנכרן עם כולם תאריכים מתאימים? אני מתכוון, שבעה אנשים בחופשה אחת זה יכול להיות מסובך אם לא כולם יכולים באותם הזמנים.״ הוא הוסיף.
״אה, היונג, אני.. לא התכוונתי לזה ככה.״ יונגי אמר, טון קולו היה ביישני מתמיד. בכל מצב אחר הוא היה מוותר, אבל עכשיו הוא אסף יותר מידי אומץ כדי לשאול את השאלה הראשונה, כך שזה יהיה פשוט בזבוז שלם אם הוא יכנע עכשיו. ״התכוונתי שנלך רק אני ואתה.״ הוא אמר מהר והביט לכל מקום אחר בחדר מלבד עיניו של המבוגר.
״כמובן שכן, יונגי-אה, אל תהיה כל כך ביישן עם ההיונג שלך.״ סוקג׳ין אמר ובילגן את שיערו.

-

בשעות האחרונות, מאז שיום הלימודים נגמר, קאי וטאהיונג הספיקו לאכול, לצפות בסדרה ולהסתגר בחדר מוח הקונסולה החדשה. ״אז, מה איתך ועם יונג׳ון?״ טאהיונג שאל, הם ישבו על המיטה בחדר השינה שלו ואכלו חטיפים תוך כדי ששיחקו במשחקי וידיאו. ״בסדר, אני חושב.״ קאי אמר, מתרכז במשחק אבל קולו הסגיר אותו. ״קדימה קאי, אתה לא יכול לעבוד עלי, אם אתה לא רוצה לספר אתה לא חייב.״
היו כמה דקות שקטות לפני שהמשחק נגמר ושניהם הורידו את השלטים, ״אתה רוצה לדבר על זה או לשכוח שהעלתי את הנושא?״ טאהיונג שאל, מניח יד על גבו של האחר ומלטף אותו. בכנות, הוא הצטער שהוא העלה את הנושא, הוא לא תיאר לעצמו שזו תהיה התגובה של קאי.
״לדבר.״ קאי אמר בשקט אחרי כמה שניות והביט לתוך עיניו של טאהיונג, מבטו היה נוצץ, כאילו הוא עמד לבכות. ״הוקאי, מה לא בסדר?״ טאהיונג שאל ברכות, מושך אותו לחיבוק וממשיך להחליק את ידו בעיגולים על גבו.
״טאה.״ הוא התייפח והתחיל לבכות, מתמסר לתוך החיבוק ומחזק את האחיזה בטאהיונג, ״אני.. נ-נישקתי אותו והוא דחף אותי מ-מהחדר שלו.״ קאי גמגם, רועד מעט כשהבכי המשיך להתחזק. ״אני מקשיב לך, אני כאן.״ טאהיונג לחש באוזנו, מנחם אותו עד שההתייפחויות הפכו לרחרוחים קלים ורכים.
במשך עשר דקות הם נשארו באותה התנוחה, כמעט בלי לזוז בכלל לפני שקאי שבר את החיבוק, ״חיכיתי בחדר שלו כי הייתי צריך להודיע לו שהאוכל מוכן.״ הוא אמר ונשכב לאחור על המיטה הנעימה. ״ידעתי שהוא מתקלח אבל בכל זאת ישבתי על המיטה שלו עד שהוא יצא.״ קאי אמר בשקט, טון קולו היה רגוע יותר מקודם והוא משך באפו.
״הוא היה נראה כל כך יפה בבגדים נוחים ושיער רטוב, זה באמת היה קשה שלא לבהות בו אז פשוט עשיתי את זה בלי לשים לב.״ טאהיונג נשכב לידו בזמן שהוא רק המשיך לדבר.
״הוא אמר שאני בוהה בו והקניט אותי, זה היה כל כך מביך שהתחלתי לבכות, כמעט שכחתי שהוא שם.״ קאי אמר, מוחה כמה דמעות נוספות שזלגו על פניו. ״הוא דאג והתקרב אלי, אני פשוט נישקתי אותו ברגע שהפנים שלנו היו אחת מול השניה, אבל הוא דחף אותי ועמד שם המום.״ הוא סיים ויבב ברכות.
״קאי קאי, איך אני יכול לגרום לך להרגיש טוב עכשיו?״ טאהיונג שאל, בכנות, הוא לא ידע מה להגיד שינחם את חברו והוא גם תהה אם הוא בכלל צריך לדבר כדי לעשות את זה. ״בוא נשמע מוסיקה עצובה ונעצום את העיניים.״ קאי אמר בשקט, מנגן בטלפון שלו רשימת השמעה שתוכננה במיוחד בשביל רגעים כאלו.
שניהם שכבו שם, אחד ליד השני עם עיניהם עצומות וכל אחד מתמודד בראשו עם הבעיות שלו, הנוכחות שלהם ניחמה את העצב והכאב בלי הרבה מילים. ״זה יהיה בסדר?״ קאי שאל פתאום, קולו מלא תקווה ״זה יהיה.״ טאהיונג אמר בזמן ששילב את אצבעותיהם.

אני לא יודע אם זה מספיק טוב, הפרק יצא קצת קצר אז אני מתנצל!
בכל מקרה, בבקשה תעדכנו אותי בתגובות אם אתם אוהבים את העלילה!! תודה על הזמן שלכם.
AuthorNim💜