ההפסקה הגדולה הגיעה וגיא, נועה ואני יצאנו לחצר של השכבה. תכננו שנועה תקרא לערן וליפעת, חברה שלה וידידה ממש טובה של ערן, יפעת וערן ידברו ובזמן הזה נועה תגיד לערן שהיא רוצה לעדכן לו את הגירסה של הפלאפון אבל שצריך קליטה אינטרנט בשביל זה לכן היא תלך לחדר מחשבים. אני וגיא הלכנו לכיתה שלו ונועה נשארה שם.
"איזה מלכה נועה, אה? ממש נחמד מצידה שהיא הסכימה ככה לשתף איתנו פעולה" אמר גיא. "כן, אני רק מקווה שזה יצליח ושערן לא יחשוד בכלום" אמרתי.
"לא משנה מה קורה ומה נראה בשיחות שלו עם חברים שלו, וגם אם לא נצליח להשיג את הפלאפון שלו- תדעי שעשית את הכי טוב שלך בשביל להגן על אחותך ולא כל בן אדם היה עושה את זה.. אני ממש מעריך אותך על זה מעיין" הוא חייך את החיוך המדהים הזה שלו. חייכתי אליו בחזרה. הוא כרך את ידו סביב המותן שלי ופזל לעבר נועה שהתקדמה בריצה, עם הפלאפון של ערן, לחדר המחשבים. כנראה שלא היה לה כל כך קשה לקחת ממנו את הפלאפון...
היה צלצול, אני, גיא, נדב ומאיה נכנסנו כל אחד לכיתה שלו. היה שיעור מתמטיקה, איכס הדבר הכי משעמם בעולם.....
מישהו זרק אליי כדור נייר. פתחתי אותו וקראתי... "מעיינוש את רוצה לספר לי משהו? (;" זיהיתי את הכתב של מאיה. מאיה היא החברה השניה הכי טובה שלי ואנחנו מספרות אחת לשניה הכל... טוב, כמעט. "כמו מה למשל?" כתבתי וזרקתי את הנייר לכיוונה. "יש מצב שאת וגיא כבר לא רק ידידים טובים אלא... קצת יותר מזה?" שלחתי לה מבט מבוהל. "מה פתאום! מה נראה לך?" לחשתי. מאיה אמרה, "שקרנית, רואים עלייך, תראי איך את מסמיקה כשאני אומרת את השם שלו... גיא, גיא, גיא...." צחקקה. "מאיה, שקט שם! גם את מעיין, תמחקי את החיוך הזה מהפרצוף!" "טוב סליחה המורה" מלמלנו. "מישהי פה מאוהבתתת..." לחשה לי מאיה ואני רק תקעתי מבט מבויש ברצפה.
השיעור נגמר וישר רצתי לכיתה של נועה וגיא כדי לראות מה היה... נועה קפצה לכיווני, "אומייגאד, מעיין!! את לא מבינה מה מצאתי בהודעות של ערן .."
