46

850 80 35
                                    


כשאני יוצאת מהרכב, הוא עדיין נוסע, אבל אני אפילו לא שמה לב לפרט השולי הזה.
נראה לי שבעשרים וארבע השעות האחרונות, הצלחתי לאבד כל גרם של שפיות שנשאר בי.
אני הופכת לגרסא חדשה של עצמי. הדרך שבה דיברתי לארון, איך שכמעט הרגתי את ארון, אני פשוט עושה הכל כדיי למנוע את מה שעתיד לקרות לנו, בכמות מינימלית של רגשות.

אני פותחת בריצה של החיים שלי.
לא מסתכלת אחורה, ומזיזה את הרגליים שלי הכי מהר שאפשר, בלי לחשוב.
אני צריכה לרוץ רק מטרים ספורים עד שריידן יראה אותי, אבל זה מרגיש כאילו המרחק אין סופי.
דלתות המכונית נטרקות מאחורי, ברעש שאני מנטרלת בראש. אני מגבירה את הקצב.

התמונה שמולי הופכת לברורה יותר, אני בקושי מעכלת את מה שאני רואה.
ריידן מוקף על יידי ארבעה אנשים שונים, שעומדים במרחק של מטרים ממנו. הוא מכוון את האקדח שלו אל היחיד שלא חמוש, השאר מכוונים רובים לעברו.
איך לעזאזל הוא הגיע למצב הזה?

אני שומעת אותם מאחורי, אבל ממשיכה לרוץ, רק עוד כמה שניות.
״ריידן!״ אני קוראת בשמו, מבחינה בראש שלו מסתובב לכיווני בחדות.
לא רק הוא, אלא חמשת האנשים באיזור, כולם פתאום בוהים בי. אני עדיין רצה, אבל עכשיו, כשהמבטים שלנו נפגשים, אני מרשה לעצמי לנשום.

״פאק! הארלי-״ ריידן צופה בי כאילו הוא פגש רוח רפאים.
לשניה אחת, אני כל כך שמחה לראות אותו.
בלי להתחשב בנסיבות, אני פשוט מאושרת, כי איך שהוא, הדרכים שלנו הצטלבו מחדש.
העיינים שלנו נקשרות, אני מאבדת ריכוז ופתאום מפסיקה לרוץ, כי משהו עוצר אותי.

ארון תופס אותי בלי שאני בכלל שמה לב.
אני מוצאת את עצמי מרותקת למקום על יידי הזרועות שלו.

״מה היא עושה כאן?״ אני נזכרת שקיימים עוד אנשים מסביבינו, ומתחילה לבחון את הסביבה, כשאין לי משהו מועיל יותר לעשות.
הקול מגיע מהאדם הלא חמוש, בשלב הזה המוח שלי עושה את הקישור.
אליוט ריינס נמצא במרחק עשרה מטרים ממני, וריידן מאיים עליו באקדח.
ברור שהוא לא חמוש, עשירים אף פעם לא מלכלכים את היידים של עצמם.
אליוט נראה בדיוק כמו בתמונות שמצאנו. שיער חום וקצוץ, פנים מעוגלות וחלקות, מבנה גוף ממוצע.
חליפה יקרה ושעון יד יקר ממנה, המראה המושלם לסיטואציה.

״היא ניסתה לדקור אותי, לא הייתה לנו ברירה.״ ארון מצדיק את עצמו. הוא אוחז באמת היד שלי, זאת שמחזיקה את הסכין, ומתחיל לסובב אותה עד שאני נשברת.
אני פולטת צווחת כאב, והסכין נשמטת מהיד שלי, ומשמיעה קול מתכתי כשהיא פוגעת ברצפה.

״תעזוב אותי!״ אני מתפרצת עליו, שוב.
אני מנתקת את המבט שלי מריידן, כדיי לסובב את הראש שלי אל ארון.
הוא נראה מרוצה מעצמו, ומאוכזב ממני, בו זמנית. האחיזה שלו בי רק הופכת לחדה וכואבת יותר. אני מסתכלת עליו בגועל, ברגעים האלה, אני מתחרטת שלא הרגתי אותו.

מליפיסנטWhere stories live. Discover now