סיפורים שמצאו אותי

(5) המורה

האוויר המהביל עמד סביב פניה. היא הרגישה כאילו כל נשימה שלה נתקעת בחלל מולה ונשאבת חזרה לריאותיה, חמה ומחניקה. מנורות הפלורסנט הכאיבו לעיניה והיא נטלה את משקפיה ושפשפה אותן. קולות רמים התווכחו מאחוריה אם להשאיר את החלונות מוגפים או להניח לקצת אור שמש לחדור אל החדר.

אישית, היא העדיפה את החלונות פתוחים, אבל צעקותיהם הכאיבו כל כך לראשה עד שלא היה לה אכפת מה יוחלט כל עוד הם ישתקו. היא רצתה לצעוק עליהם, להוציא את המערבולת שרעמה מרגע לרגע בתוך גופה.

המקומות מסביב לשולחן העגול החלו להתרוקן. הצעקות שככו, הופכות למלמולים נרגזים. ופתאום היה שקט.

סוף סוף היא הצליחה לשמוע את המחשבות של עצמה. גופה הרפה. החדר עדיין היה חנוק, האוויר כהבל פה, אך לפתע המטרד הפך פחות מזבוב כשהרעש המשתלט נעלם.

ואז נשמע הצלצול.

עיניה נפקחו.

הצלצול לא היה בשבילה. היא כבר הייתה אמורה להמתין בכיתה, מרימה גבה לעבר התלמידים המאחרים ומנענעת בראשה. היא לא יכלה לאחר.

רגליה בקושי נשאו אותה מהכיסא אל דלת חדר המורים. אסור היה לה לאחר. היא במילא כבר הלכה על חוט דק מאוד, המנהלת הבהירה לה בשתי שיחות – שתיים! – עד כמה היא לא מרוצה ממנה.

החום החונק של חדר המורים דעך מעט במסדרון אליו יצאה, אבל לא לגמרי. כמה תלמידים מאחרים התרוצצו מסביבה, לחוצים להגיע כמה שיותר מהר אל יעדם. משקפיה החזירו את אור המנורות בצורה שסנוורה אותה והכאיבה לעיניה, ולכמה שניות היא לא יכלה לעשות דבר מלבד לעמוד ולעצום אותן בחוזקה.

"בזמן האחרון אינך משקיעה במחויבות שלך, גברת אוסטר," קולה החמור של המנהלת רעם בראשה, מתנגן שוב ושוב כמעין תזכורת. "אבל אין לי מחסור בתחלופה, את מבינה?"

איום לא כל כך מסווה. ידיה נקמצו לאגרופים והיא אילצה את גופה להזדקף, את רגלה לפנות קדימה. צעד אחד.

אסור לה לאחר.

בעיקר לא עכשיו, בתקופה כה קשה. לבה נקמץ במחשבה על אלי היקר. בעורו שאיבד את צבעו הבוהק אחרי לילות של חיפוש עבודה. שום חיוך לא עלה על פניו אמש כשניגשה אליו לינה הקטנה. היא לא ידעה מה לעשות כדי לעודד אותו.

אבל היא ידעה מה לא לעשות.

עוד רגל, עוד צעד. צווחה במרחק הדהדה במסדרון והכאיבה לאוזניה. מתי הפכה כה רגישה לכל צליל, כל תזוזה? היא הייתה מותשת. כשאלי לא ישן, היא לא ישנה.

עכשיו המסדרון היה דומם. התלמידים בכיתתה בוודאי התפרעו, שמחו על כך שעוד לא הגיעה. אולי כמה מהם אפילו הדביקו מסטיק לכיסאה או הניחו כלי מלא במים מעל הדלת. הם עשו זאת לא מעט בשבועות האחרונים. כל יום הם התאמצו להזכיר לה עד כמה לא רצו לשהות בכיתה, איך לא סבלו את השיעורים שלה והשתוקקו להיות בכל מקום אחר.

הם לא הבינו שלא היא בחרה את חומר הלימוד? שהיא ניסתה ללמד אותם בדרך הכי טובה שיכלה?

שגם היא לא רצתה להיות שם, בדיוק כמוהם?

אבל עבודה זו עבודה, והיא הייתה צריכה לקיים את מחויבותה כמורתם. עם המחשבה הזאת בראשה, היא חצתה את המסדרון בצעדים איטיים, שהכאיבו לכל נים ונים בגופה. מפרקיה נעו בנוקשות שהחמירה ככל שהתקרבה אל ייעדה.

דלת הכיתה ניצבה בדיוק מולה. משמאל, בהמשך המסדרון, הסתתרה פנייה שהובילה ליציאה אל החצר האחורית.

רגליה עצרו כאילו נדבקו לרצפה.

קולה של המנהלת הדהד בראשה. הפעם נלווה אליו הקול הגבוה והעדין של לינה הקטנה. "אני רוצה בלונים," הזכירה להם כל לילה כשנכנסה למיטתה. "וכלב גדול. ועוגת שוקולד עם אלף שכבות!" הרשימה השתנתה כל כמה ימים, אבל במהותה נשארה זהה: לינה רצתה מתנות יום הולדת, מתנות שהוריה לא יוכלו לספק לה.

יום ההולדת כבר עמד מעבר לפינה. הפיטורים של אלי זעזעו אותם גם מהבחינה הזו, אבל הם חסכו והאמינו שיצליחו להעניק ללינה חגיגה שתספק אותה ותדליק את הניצוץ בעיניה, תחזיר את החיוך שהלך ודעך ככל שהמשיכו ארוחות הערב להצטמצם.

אסור לה לאחר.

עיניו החומות של אלי מביטות בה, שקועות בפניו, שקיות שחורות מתחתיהן.

לינה בוהה באפונה בת היומיים על צלחתה, שואלת מתי יהיו השניצלים שהיא אוהבת.

הטון המאיים בקולה חסר הסבלנות של המנהלת, גבותיה מורמות.

והתלמידים שלה, מתלחששים ביניהם, לא מקשיבים למילה מדבריה, מגחכים בלעג.

והמורים האחרים, צועקים וגוערים ומפנים לעברה אצבע מאשימה על כל נושא פעוט.

והכיתה המחניקה והכולאת, כיסא הפלסטיק המתנדנד שלה, הלוח הישן שלא נמחק לגמרי והחריקות על הרצפה והחלון הקטן וכתמי העובש על התקרה -

ופתאום הצעדים היו קלים כל כך. גופה לא נשרך עוד על הרצפה המוכתמת אלא התרומם באוויר שהפך רענן עם פתיחת דלת היציאה. היא פרצה החוצה, אל שמיים כחולים ודשא ירוק ורוח נעימה על פניה. לא עוד רעש צורם, לא עוד דממה מקפיאה. ציפורים שרו לה, ענפים רשרשו.

היא רצה.

- - -

סדנת כתיבה "שום אדם איננו אי" 2020 סגר ראשון.

תרגיל ראשון: דמות בעלת אחריות כלפי אחרים, שמסיבה כלשהי לא עומדת בה.