אלת'יאה גוועה ברעב.
ההבנה נחתה בפתאומיות בראשה, כאילו חבטו בה או ניערו אותה. היא הרגישה חלשה, דוהה לאטה מהרעב. זה לא היה חדש. כבר עשרות שנים בהן בקושי ניזונה, שנים שלמות חולפות בין פעם לפעם – כך הניחה, לפחות. לא היה ביכולתה להבדיל בין ימים במעמקי היער, בחשכה.
אז כן, אלת'יאה תמיד הייתה רעבה בזמנים אלו. אבל הפעם זה היה שונה. העייפות – היא חנקה אותה, נעטפת סביב מפרקיה ומרככת את שריריה. כשחשבה על כך, נדמה לה שעשור שלם חלף מאז ההזנה האחרונה שלה.
אלת'יאה עמדה לדעוך לחלוטין. למות, בשפה של בני אדם.
אחרי תקופה עם המחשבה בראשה, היא התחילה לקבל את החדשות.
אולי, אחרי מאות שנים, הגיע הזמן.
הכל השתנה זמן מסוים לאחר מכן. רגע אחד היא ישבה נינוחה על ענף גבוה, גאה על שהצליחה להגיע אליו על אף כוחה ההולך ואוזל – רגע לאחר מכן נשמע רחש.
חושיה נדרכו, כמו מתעוררים מתנומה ארוכה. היא חשה באוזניה המחודדות מזדקפות, אפה מתרוצץ לפנים ברחרוח, עיניה הבוהקות סוקרות את הצמחייה בין העצים. כל חושיה העייפים התאמצו ויחד גילו לה כי אדם צועד במרחק כמה קילומטרים ממקום מושבה.
צעדיו כבדים, מגושמים, והוא מפלס את דרכו בין השיחים... בדיוק לעברה.
חיוך מסופק חצה את פניה, חושף שיניים מחודדות, שאולי פעם עוד היו לבנות. עם פרץ האנרגיה החדש – גם אם היה פסיכולוגי בלבד – היא זינקה מהענף וריחפה באיטיות לעבר הקרקע. במחשבה שנייה היא נעצרה על ענף אחר, מחכה לראש הבחור שאמור היה לעבור בדיוק מתחתיה.
היא הרגישה כל נים ונים בגופה פועם בתאווה, ציפייה חסרת מנוח לשוב ולהתמלא בכוח. בזמן שהמתינה, סידרה את הופעתה. היא הוציאה עלים משיערותיה – באופן ידני, למרבה הבושה – החליקה את שיערה הבהיר וסידרה אותו על כתפיה. מהמחבוא בלב אחד העצים היא הוציאה את נעליה. בניגוד לשמלתה, הן עוד נראו טוב במידה כלשהי, עשויות מעלים רכים שהתעצבו לחוד בקצות אצבעותיה, שם הסתיימו בזרעי הסביון שנראו כמו פונפון שברירי. לעומתן, שמלת העלים שלה הייתה יבשה, קרועה ומוכתמת באדמה, שלא לדבר על כך שהתלפפה סביב גופה הצנום והמורעב.
כשהרגישה שהארוחה קרובה, השתמשה בשארית כוחותיה ויצרה לשמלתה מראה חדש ורענן, עד שהתעלתה אפילו על הנעליים. בבהלת הרגע האחרון קצצה את ציפוריה בשיניה וניסתה להשוות להן מראה מגונדר. התוצאה לא הייתה מרשימה, אך היא הייתה עדיפה על המראה דמוי הטפרים שנשאה לפני כן. אלת'יאה תיארה לעצמה שהיא נראית דיי טוב בהתחשב במצב.
ואז הוא הגיע.
גבר מגודל, לפה ולשם. רחב כתפיים ושרירי, עם כרס שבלטה מעל מכנסיו. הוא גידף וגנח בזמן שהסיט צמחייה מדרכו, מגפיו העצומות בולעות את האדמה מתחתיהן. בגדיו הקרועים העידו על מסע לא קצר – מה שסתר המחסור בתיק על גבו. ופניו – הן היו עגולות, והאמת שגם די קטנות, אבל זקן מרשים גרם להן להיראות מאורכות יותר. בהתאם לזקן, שיערו היה ערמוני ועשיר. הצבע היה עז, אך הוכתם בלא מעט אפור שרמז על שנותיו הארוכות.
ESTÁS LEYENDO
סיפורים שמצאו אותי
Historia Cortaרק אני, אתם, וזוג חתולים לאור ירח. אוסף סיפורים קצרים, חלקם וואנשוטים, חלקם עם חצאי המשכים. נכתבו בסדנאות כתיבה שהשתתפתי בהן סביב הסגרים או באתגרי כתיבה עצמאיים. מקווה שתהנו. *זוכה בתחרות הJasmin Awards של שנת 2021
