(1) מדבר

71 3 6
                                    


חם.

כל כך חם.

קירה חושבת לעצמה שגם אם הייתה מתכרבלת לכדור ונכנסת למדורה, לא הייתה מרגישה חום כה נורא כמו עכשיו. האוויר עומד במקום, כמו נוזל רותח מסביב לגפייה, כל תנועה איטית ומסורבלת. נדמה שאיבריה הפנימיים מתבשלים בתוכה. והשמש, חשופה לחלוטין, שולחת קרניים לוהטות שפוגעות בעורפה.

היד שקירה שולחת לאחור נוגעת בעור החשוף של עורפה. היא לא יודעת מה היא מרגישה על כך שקיצרה את שיערה כמה ימים לפני כן. כל פעם שחשבה על כך, לבה נצבט בגעגועים למפל השיער החלק והנוצץ, בו הייתה משוויצה בלי סוף. מצד שני, אותו מפל הפך לתנור תחת השמש הישירה. כמה רעננה הרגישה בדקות הראשונות - ללא כובד המושך את ראשה לאחור, וחשופה לאוויר שינשוב בחופשיות על עורפה.

אבל הוא לא נחשף לאוויר בלבד - גם לשמש.

קירה נאנקת כשהיא משפשפת את עורפה. העור צורב.

אדליין לא מעיפה אליה מבט בעקבות הקול. ככל שהימים עברו, הן החלו להיאנק, להיאנח ולקלל יותר ויותר, ובקושי הבחינו בצליל סבל חדש שהשנייה השמיעה. קירה תוהה אם אדליין בכלל תבחין אם היא תמעד ותיפול על פניה.

החום כה עז שקירה לא מסוגלת להישאר על אותו קו מחשבה לאורך זמן. בכלל, קשה לה להתרכז במשהו מלבד להמשיך לצעוד. היא בולעת רוק יבש, מלא בחול, ומזכירה לעצמה שזו התקווה היחידה שלהן.

להמשיך ללכת.

בכל כיוון אליו היא יכולה להסתכל, יש חול. חול, חול, חול ועוד חול. דיונות עצומות שמתמשכות לכל עבר. הנוף זהה, ולא השתנה כלל מאז שהתחילו ללכת.

ומעל שמיים כחולים. כחול יפה כל כך, עז, נדמה כאילו הוא לועג להן. שום ענן לא מראה את פניו, והשמש נותרת חשופה וחופשייה לרדות בהן כרצונה.

גופה של קירה כואב.

"העיירה אמורה להיות במרחק יומיים מכאן, פחות או יותר." קולה של אדליין צרוד, מחוספס מחול ומשמש ומצמא. שום רמז לקול המתנגן והיפה שהיה שר לקירה שירי ערש לפני השינה. הזיכרון נדמה רחוק כל כך.

קירה מהנהנת, לא טורחת לענות. היא מצמצמת את עיניה אל מול אותו נוף של דיונות זוהרות לפניה. ראשה מהדהד כאילו מישהו ריסק אותו בפטיש.

עיירה במרחק יומיים. זאת בתנאי שהן הצליחו למקם את עצמן נכון על המפה, כמובן. לא היה להן שום דבר שיעזור להן להגיע למקום מבטחים מלבד אותה מפה ישנה וקרועה. יכול להיות שהיא לא הייתה תקינה. יכול להיות שהן היו בצדה השני, מרחק שבועות מאותה עיירה מדוברת.

קירה לא מבחינה שאדליין מביטה בה עד שהיא פוצה את פיה. "אל תאבדי תקווה." החספוס מונע מקולה להיות רך, אך עיניה מבהירות את כוונתה.

סיפורים שמצאו אותיWhere stories live. Discover now