פרק 10

139 5 2
                                    

אני משליכה את התיק על הרצפה בשנייה שאני מגיעה הביתה. אני עולה במהירות במעלה המדרגות ונזרקת על מיטתי. אני מחבקת את הדובי שלי בחוזקה בעוד שהדמעות זולגות מעיניי בלי הפסקה כמו מברז שבור.

אני מסתכלת על הדובי המחייך שמלווה אותי עוד מהתקופה בה הייתי ילדה קטנה ומאושרת, ומבינה כי הוא היחיד שלא עזב אותי, והיחיד שגם לא יעזוב. כי הוא רק דובי, צמר גפן שעטוף בפרווה. כרית עם פנים מחייכות. דומם. אני נאנחת בחנק, וקוברת את פני בכרית.

המחשבות רצות בראשי כמו בסרט נע. מה היה קורה אם לא הייתי רואה את בן היום? או יותר גרוע, מה היה קורה אם הוא היה מעיף אותי ממנו?

אני מנערת את ראשי ומנסה להתאפס. כן ראיתי אותו, והוא לא העיף אותי. הוא עזר לי. הוא הבטיח שאיתו אני מוגנת. כי גם אם הלב שלו עשוי מקרח, הפעם הוא נתן לו להפשיר.

אני נמתחת בכדי להגיע לטלפון, ומדליקה אותו, כי אין לי דבר טוב יותר לעשות. אני נכנסת לאינסטגרם וקופאת כשאני מבחינה בכל ההתראות החדשות במשתמש שלי. גופי מתחיל לרעוד כאשר אני גוללת במאות התגובות החדשות שמציפות את הפוסטים הישנים שלי.

את כזאת שמנה. את נראת כמו מפלצת, יצורה. השומן נוטף ממך בכמויות, מכוערת. לא הייתי נוגע בך גם אם היו משלמים לי. זונה מסריחה. את דומה לפרה. תשרפי כבר אמן. שמנה. איך את מסוגלת להסתכל במראה?. מפלצת. מכוערת. מכוערת. מכוערת. התחת שלי יותר יפה ממך. תעשי טובה לעולם ותתאבדי.

אני לא מסוגלת לעצור את הייבבות שמשתלשלות מפי. ואני בוכה. אני בוכה כל כך חזק שקשה לי לנשום. אני לא רוצה לנשום. אני רק רוצה להיעלם.

התגובות לא מפסיקות. עם כל שנייה שעוברת נוספות עוד חמש. אני מטיחה את הטלפון ברצפה ומתפללת שיתרסק לרסיסים. שיהיה עוד דבר בעולם שמרוסק כמעט כמו הלב שלי.

אני נעמדת ובועטת במיטה, בלי הפסקה. ואז אני מטיחה את אגרופי בכרית, עד שכוחותי אוזלים ואני קורסת על הרצפה.

אני מתרוממת בשנייה שאני קולטת את השתקפותי במראה. אני מזנקת לחדר האמבטיה, נופלת על ברכיי, דוחפת את אצבעותיי לגרוני ומקיאה את תכולת בטני אל האסלה. ושוב. ושוב. אני מקיאה עד שלא נותר בי מה, ובמקום קיא אני פולטת נוזל חום עם מעט גושים, שבזכות שיעורי ביולוגיה אני מבינה שאלו מיצי העיכול שלי.

אני מתרוממת ופושטת מעלי את בגדי במהירות, פונה להביט במראה בכדי לראות אם משהו השתנה, אך כלום. אני אותה ילדה שמנה ומכוערת. הדמעות לא פוסקות מהלכתים את פני, אני מרגישה שאני מתחרפנת.

אני לוקחת טוש, ותוחמת את גופי, מסלקת בעזרתו את כל שאריות השומן שהייתי משלמת מיליונים בכדי להעלים מגופי. איך זה הגיוני שאני כל כך מכוערת? למה כולן כל כך יפות ורק אני נראית כמו יצורה מגעילה? הם צודקים. כולם צודקים.

לקפוא, להילחם, לברוחWhere stories live. Discover now