לקפוא, להילחם, לברוח

פרק 8

כבר יומיים שלא הגעתי לבית הספר. אני יודעת שגברת גרין צודקת, ושאם אמשיך ככה לא תהיה לי תעודה. זה יוביל לכך שלא אתקבל לשום קולג׳, ושהחיים שלי רק ימשיכו להתדרדר כמו כדור ענק של שלג.

אבל למען האמת, אני כבר לא בטוחה שאני רוצה ללכת לקולג׳. אני כבר לא בטוחה שאני רוצה בעל, או ילדים. אני כבר לא בטוחה שאני רוצה בכלל לחיות.

אך לבינתיים, בשביל לעכב את כדור השלג, גם אם זה במעט מאוד, אני בלית ברירה מכריחה את עצמי לקום מהמיטה ולהתחיל להתארגן לעוד יום שלקוח הישר מהגיהנום.

אני מתקנת את האיפור שאיתו ישנתי, ומכסה מחדש את הסימנים המכוערים שמכתימים את פני. רק לאחר שאני שותה במהירות את הקפה הרותח שלי, אני יוצאת מהבית ונוהגת לבית הספר.

הבוקר מתחיל בשיעור עם המחנך שלנו, שמודיע על הטיול השנתי שיתקיים בעוד חודש. תרועות התלהבות נשמעות בכיתה, כולם מתחילים לדבר בינהם בהתרגשות, מעלים זכרונות מהטיול שהיה בשנה שעברה.

״שקט! אתם לא רואים שהוא רוצה לדבר?״ צועקת אדיסון שיושבת בשורה הראשונה. היא חנפנית עד כדי גיחוך.

״תודה לך,״ הוא מחייך אליה כאשר כולם משתתקים. ״בקיצור, יש לכם שבועיים להתחלק לחדרים של ארבעה, ולשלוח לי לוואצאפ.״

ליבי מתכווץ כשאני נזכרת בכיף שהיה לי בטיול של שנה שעברה. הייתי רוצה לצאת גם השנה, רק בשביל לנסות לחוות שוב את השמחה שהיתה לי, אבל אני יודעת שהמציאות השתנתה. אין לי עם מי להיות בחדר, וגם אם יצרפו אותי לאיזו קבוצה, אני אהיה אומללה ואסבול בכל שנייה. אני מניחה שגם הפעם אשאר בבית, ואנסה לשקוע עמוק בתוך הספרים שלי תוך ניסיון לברוח מחיי.

אני מביטה בסטפני שממהרת לקבוע עם חברותיה החדשות את סידורי החדרים. הם הרי חבורה כל כך גדולה שהן מחוייבות להתפצל לשניים. ממש מסכנות. היא כנראה קולטת את מבטי עליה כי היא מסתובבת אלי בחדות, ושולחת לי מבט מתריס משולב שעשוע. אני ממהרת להשפיל את ראשי ולשרבט קשקושים במחברת שלי.

***

חלף שבוע מאז שדן הכה אותי בכיתה. שבוע שקט למדי, בלי מכות רציניות. עם כל יום ׳רגוע׳ שעובר, אני רק מפחדת יותר ויותר, כי אני יודעת שהפעם הבאה שבה הם יחליטו לתקוף קרובה מתמיד.

אני יוצאת מהמבחן בהיסטוריה עם מועקה גדולה בליבי. אני בטוחה שנכשלתי גם במבחן הזה, בהתחשב בעובדה שעניתי על ארבע שאלות מתוך עשר. אמנם הגשתי את המבחן לפני הזמן, אבל זה רק משום שהבנתי שהבעיה היא לא שחסר זמן, אלא בידע שלי. וגם אם היה לי את כל הזמן שבעולם, לא הייתי מצליחה לענות על השאלות האלה. אני חייבת להתאפס על עצמי, אבל אני יודעת שזה יהיה כל כך קשה, אז אני אפילו לא בטוחה שאני רוצה את זה מספיק בשביל לסבול עוד יותר.