לקפוא, להילחם, לברוח

פרק 1

אדרנלין וקורטיזול הם שני הורמוני דחק המופרשים במצבי סטרס. תחילה הם מעלים את לחץ הדם, קצב הלב מתגבר בהתאם. הם מפרקים מאגרי גליקוגן בכבד ובכך מספקים לגוף מקור זמין ליצירת אנרגיה זמינה המסופקת בעיקר לשרירים. בכך הם מכינים את הגוף לשני מצבים אפשריים- להילחם, או לברוח. למרות כל אלה, קיימים אנשים אשר קופאים במקום. אני לא גאה במיוחד להגיד, שאני אחת מהאנשים ההם.

הבוקר קשה לי במיוחד לקום מהמיטה, החורף הגיע והקור הידוע של חודש דצמבר מקפיא אותי עד שד עצמותיי. בלית ברירה אני נפרדת מהפוך החמים, אשר הגן עלי בלילה, הן מהקור והן מהסיוטים. אני ממהרת להדליק את החימום ולהשחיל על גופי קפוצ׳ון גדול יתר על המידה, בתקווה שיבלע אותי, ומכנסי מאמ׳ גינס רופפים.

אני נכנסת לחדר השירותים הקטנטן אשר צמוד לחדרי, שוטפת את פני מזוועות הלילה, ומנסה להכין את עצמי לזוועות היום, שאפילו גרועות יותר מפני שהן אכן ממשיות. אני שואפת ונושפת, אחת, שתיים, שלוש. החרדה מסרבת לעזוב את גופי, אך אני מתאמצת בכוח לנסות להתכונן לכל סכנה, לכל פגיעה, לכל עלבון, ולכל מכה, שאסבול היום. למרות שזו כבר שגרה נראה שגופי מסרב להתרגל, ובליבי אני יודעת שגם אם אחיה כך עד יומי האחרון, לעולם לא אוכל להעלים את הפחד שמציף אותי בכל פעם מחדש.

הדמעות המזורגגות מציפות את עיני כאשר אני מתיישבת אל מול המראה, ומתקשה להביט בנערה המכוערת שנשקפת למולי. אני ממצמצת במהירות על מנת להעלים את הבכי, אך למרות המאמץ הדמעות זולגות ומשרטטות שבילים ארוכים על לחיי. אני מוחה אותן במהירות ומתחילה לכסות את הפנס הסגול המקיף את העין שלי בשכבה מכובדת של מייקאפ. כשאני מתרצה במידה מסויימת מהתוצר, אני נועלת את נעלי הסניקרס השחוקות שלי, חוטפת את התיק שלי מהרצפה, ויורדת למטה.

הזמן מתקתק, אך אני לא מסוגלת לוותר על הקפה שלי, שמהווה את הדבר היחיד שעוד איכשהו מצליח לאזן אותי. אני מכינה אותו במהירות, ותוך התעלמות מהכוויות שיוצר בפי, אני לוגמת אותו בשקיקה. אין זמן להתענג עליו כמו בדרך כלל, שכן זהו הזמן היחיד בערך ביום שבו אני מרגישה שאני מסוגלת לנשום.

במוח שלי נמצא פרדוקס תמידי לגבי הזמן שבו עלי להגיע לבית הספר. אם אקדים את המורה אני עלולה להפוך למטרה מהלכת, ומהצד השני אני שונאת לאחר מהסיבה שברגע שאכנס כל תשומת הלב של השטנים תהיה מופנת אלי. שני המצבים כוללים בסופו של דבר את החרדה שלי, היא בלתי נמנעת. הבעיה היא להחליט מה פחות גרוע.

מיד לאחר שאני מניחה את הכוס הריקה בכיור, אני משחילה את התיק על כתפי, ויוצאת אל הגיהנום.

בכל בוקר בו כף רגלי דורכת בשטח בית הספר, הורמוני הדחק משתוללים בגופי. הפחד זורם בכל נים קטנטן במערכת הדם שלי, וגורם לליבי לצנוח. זהו פחד מהסוג הנורא מכל- פחד משתק, שלא מאפשר לי לא להילחם, ולא לברוח. לכן אני תמיד משתדלת לשמור על פרופיל נמוך, בתקווה שיום אחד הם ישכחו ממני ויניחו לי לנפשי, אך זה לא עוזר. הגורל ממשיך להתאכזר אלי, ואני מתחילה לאבד את התקווה שיש לי מה לעשות בנידון.