לקפוא, להילחם, לברוח

פרק 6

האם אפשר לאחות לב שבור? לא, לב מרוסק?
האם אי פעם אחזור להיות אותה ילדה נאיבית ומאושרת, שצוחקת מכל שטות עד שכואבת לה הבטן? האם אי פעם הרצון שלי למות, יעלם?

בום. הוא מטיח את אגרופו בפני, גורם לגופי לנחות על הרצפה הקשה. אני מתקשה לנשום כאשר הוא תופס בחולצתי, ומטיח את גופי על שידת המדפים שבכיתה, ושוב, אני נוחתת על הרצפה, לא מסוגלת לעצור את רצף היבבות הכאובות שנפלטות מבין שפתי. השידה נופלת עלי ומוחצת אותי, והספרים שהכילה פוגעים בכל מקום אפשרי בגופי.

אני ממהרת להתכווץ לתוכי כאשר הוא מעיף את השידה מעלי, מגנה על ראשי בידיי, ועוצמת את עיניי בחוזקה בשעה שהופך אותי לשק אגרוף אנושי. רגלו בועטת בי ללא הרף, והנשימות שלי רמות וכבדות, בעודי נאבקת להכניס אוויר לראותיי.

״זונה מטומטמת,״ הוא מושך אותי משיערי, ומשליך אותי בחזרה אל הרצפה. ״אין מי שיציל אותך, סטף וראיין שומרים על הדלת.״ הוא מושך אותי מחולצתי, ומטיח אותי על הקיר. אני מייללת בכאב.

אלוהים, תעשה שזה יגמר. בבקשה, פשוט תקח אותי למעלה.

״את שומעת?? אין מי שיציל אותך! אין לך אף אחד!״ דן מרחיק אותי במעט מהקיר, ושוב מטיח את גופי עליו, עדיין אוחז בחולצתי.

ההכרה שלי מזמן מעורפלת, ואני מתקשה לפקוח את עיניי ולהביט בעיניו השטניות, שבוערות ברוע טהור.

״אף אחד לא יתקרב אלייך, בגלל שאת דוחה. הבאת את זה על עצמך, מכוערת, ומעכשיו תשארי לבד לנצח, כי אף אחד לא אוהב אותך.״ קולו המבחיל מכה באוזניי, ובשנייה שהוא מרפה את אחיזתו מחולצתי, אני מתמוטטת בחזרה אל הרצפה.

אני מתנשפת בכבדות, מנסה להעלים את הסחרחורת שמסרבת לעזוב. ובשנייה שאני שומעת את הדלת נטרקת, אני מאפשרת לעצמי להתפרק ולמלא את הכיתה בייבבות שקטות, מהולות בכאב אינסופי.

החזה שלי עולה ויורד במהירות. אני מושכת בשיערי בחוזקה, וצורחת כל כך חזק. מנסה לעשות הכל בכדי להימנע מעוד ניתוק, מעוד סיוט מתמשך שחוזר שוב ושוב. מהגיהנום.

הגוף שלי כואב כל כך שאני מתקשה לנשום, אך הלב כואב אף יותר כאשר אני מבינה שהוא צודק. אין אחד שאוהב אותי, ואני מתקשה להעלות אפילו בדעתי שבעתיד זה ישתנה. אני דוחה ומזוהמת, הנפש שלי חלולה, אין לי כבר מה להציע לעולם. אני סתם תופסת מקום ואוויר בכדור הארץ, תופסת מקום של מישהו אחר שיכול לחיות באושר וליהנות מכל יום שעובר.

אני לא שמה לב שעובר כל כל הרבה זמן, עד שהצלצול מעיר אותי ממחשבותי האובדניות. אני מנערת את ראשי ומקללת את עצמי על המקום האפל שאליו הגעתי.

כנראה שהם באמת השגיחו על הדלת במשך כל ההפסקה, כי אין אחד שנכנס לכיתה במשך כל הזמן הזה.