דמעות של תקווה...

פרק 4

נ.מ קריס;

לעזאזל!
השעה 9 וכבר מזמן הייתי אמורה להתייצב בבית הספר.

אוף! זה הולך להיות יום מבאס בוודאות.
כמה נפלא!

קמתי בזריזות מהמיטה, ונעמדתי מול המראה.
שדאגה להזכיר לי שלמרות שישנתי יותר זמן,
עייפות בלתי רצויה הייתה ניכרת עדיין על פניי.

נאנחתי, והתחלתי את שגרת הבוקר המשעממת שלי.

"ג'ני! איפה שמת את המסרק המזורגג הזה!?" צרחתי הושמעה מהדהדת בחלל הבית הריק.
שרק עכשיו נחתה בי ההבנה שג'ני כבר לא פה.
קללה חרישית הושמעה מבין שפתיי, והמשכתי את אירגוני הבוקר האיום הזה.

*

"אני יוצאת!" צעקתי שוב.
עדיין לא מעכלת את זה שג'ני כבר לא בבית.
טרקתי את הדלת בזריזות ולא שוכחת כמובן לטחוב את המפתח מתחת לשטיח- מקומו הקבוע, אחרי הנעילה.

והתחלתי לשים פעמי אל עבר תחנת האוטובוס הנמצאת בסוף הרחוב השקט בשעות הבוקר הללו.

רק מספר נשים מבוגרות שנראו משעוממות במקצת הביטו מהמרפסות כמצפות לראות איזה מופע משעשע, בזמן שהניחו בגדים על חבלי הכביסה.

העפתי את מבטי במהירות מהמרפסות כמרגישה כמי שחודרת לפרטיות, ושלפתי את הפלאפון הרוכסן שבכיס תיק הגב.

התחלתי לדפדף בין השירים שדאגתי לשמור בפלאפון, כשלפתע נשמע צליל הודעה ממספר לא מוכר.

'את לא עומדת להגיע היום, אה?'

האטתי את קצב הליכתי וחשבתי לעצמי, מי זה כבר יכול להיות?
שאלתי בחשש מסוים את שמו של הכותב האלמוני כתגובה, והלה השיב בעליצות, 'הו, ברצינות! הייתי בטוח שאני שמור אצלך, העלמה וויט קריס..'
גם דרך הפלאפון יכולתי לשמוע את קולו הלגלגני מחקה את קולה הכבד של גברת נלסון, המורה להיסטוריה. שהחקיין הינו של- כמובן- בכבודו ובעצמו- הממזר החצוף הזה- קייל.

כעס בלתי מוסבר התחיל לבעבע בתוכי, וכבר התחלתי להרגיש איך זה להיות חתיכת בשר במרק מבעבע.

'דבר ראשון אדון תומאס קייל,' החלטתי להגיב לו באותו המטבע, 'איך הצלחת להשיג את המספר שלי, ולשם מה.
שתיים, למה לעזאזל התעניינת אם אני באה או לא.
שלוש, אל תקרא לי "העלמה וויט קריס" לפני שעולה לי הפיוז. תודה.'

לאחר שווידאתי שיש שתי ווים כחולים כיביתי את המכשיר, והאצתי את פסיעותי אל תחנת האוטובוס.

***

ג'ני חזרה הביתה אחרי חצות, ויישר ניגשה אל חדרי, כאשר אני הייתי שקועה בשינה עמוקה.