יום גשום וערפילי, רק מספר קרני שמש
עקשניות הפציעו דרך העננים העבים.
המטריות מסתירות את זהות האנשים, והכל פשוט קודר. וקר. מאוד קר.
כמעט כמו החיים שלי.
זה פשוט כל כך מתאים ליום ראשון!
כל ראשון פשוט הולך וניהיה יותר גרוע מהקודם...
עוד פעם אני בכיתה מוצאת את עצמי בוהה בחלון.
כבר כמעט שנה שאני לא משתתפת או מצביעה בשיעורים,ועל שיעורי בית אין בכלל על מה לדבר.
ומבחנים?
פףףףף שכחתי איך כותבים את השם.
אבל לפחות הבית ספר עכשיו הוא כבר לא האויב שלי.
פעם...אף פעם לא חיבבת את הבית ספר.
זה היה עוד בזמן ש...
הייתי אחת הבנות החרוצות ביותר בכיתה, ואם לא החרוצה ביותר, לא מגאווה...מעצב.
תמיד השקעתי ולמדתי ועשיתי את הכי טוב שלי. היה לי אז עוד למה...
אני יודעת שעדיין יש לי את היכולת ללמוד היטב ולהצליח, אבל..,
האבל הזה הרס את החיים שלי.
הטיפות טיפטפו בעדינות ובאיטיות על חלון הכיתה, והוציאו אותי לגמרי מהריכוז.
טיפה.
ועוד טיפה.
הלוואי והחיים היו כמו הטיפות, שרק יורדות מן השמים ומסיימות תפקידן...
'יום ראשון היום!
אבא חוזר הביתה מוקדם...איזה כיף!
בטח כולנו נבלה נשחק משחקי משפחה, ונאכל
ארוחה משפחתית ושמחה ממש כמו כולם!'
פעם, רק פעם זה היה ככה...
זה ממש חלום נשמע עכשיו.
-כ-10 שנים אחורה.-
"קריס...אל תבכי..את הרי יודעת שאבא בחיים לא יעזוב אותך, נכון שאת יודעת?"
מררתי בבכי, אבי, שהיה הדמות הכי חזקה והכי נערצת עליי, שתמיד היה נראה שלעולם לא יקרה לו משהו, צריך לעבור ניתוח...
"קריס."
"תעני לי קריס,את יודעת כן?"
"קריס...אבא מבטיח לך...אני בחיים לא אעזוב."
---
"קריס???"
קול המורה קטע את רצף מחשבותי, שיט,
עוד פעם חשבתי על זה בשיעור!!!
"כ-כן?" מלמלתי בחזרה בשקט.
"זו כבר פעם השניה שאני נאלצת לעורר אותך השיעור, אני באמת לא מבינה מה את חושבת לעצמך באמצע שיעור!!!" המורה צווחה בקולה הצפצפני בכעס.
גילגלתי עייני, דיי התרגלתי את האמת לכל המצב הזה של הערות.
"צאי מהכיתה."
"מה צאי?"
"צאי מהכיתה עכשיו!! את תוכלי לחזור רק עם אישור הורים את מבינה?"
~אישור הורים אה...עאלק הורים~
"מה שתגידי." פלטתי באנחה ומיהרתי לאסוף את חפציי מהשולחן, והתקדמתי לכיוון היציאה.
"קריס! שכחת את העט שלך.." קים לחשה. אך עם קול כמו שלה,ברור שכולם ישמעו.
"כן! וגם את ארגז החלומות שלך!" קיילי אמר, קיילי תומאס, כזה חיי בסרט, חושב שכולם אצלו בכיס הקטן, איכס.
כל הכיתה נסחפה בצחוק אחיד ומתגלגל, עד שנשתתקו מהמבט החודר והמזלזל שהטחתי בהם.
YOU ARE READING
דמעות של תקווה...
Teen Fiction"איך את מעיזה לדבר לאבא שלך?!"צרחה נפלטה מפיו בזמן שהכניס את אגרופו לביטני, שגרם לי להתפטל כולי על הריצפה, "אתה *לא* אבא שלי!!!!" קריס, אחותה של ג'ני, מתמודדת במסכת חיים שלא כל אחת הייתה יכולה לעבור. ובכול החיים האלה יש לה חיי בית ספר וחברות שלא מו...
