עד שפגשתי אותו

רגע אחד

ממש ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק, תהנו אהובות❤️
——————————————-
אנחנו נוסעים לכיוון הבית והשקט הארור חוזר, השקט שאני כל כך שונאת חזר.
שנינו תקועים במחשבות ולא יודעים מה לומר, או אולי פשוט לא רוצים לומר כלום.

״טליה רק שהיה ברור אני אף פעם לא הייתי נוגע בחברה הכי טובה שלך לשעבר, אני אף פעם לא הייתי בוגד בך״ הוא החליט לומר אחרי דקות ארוכות של שקט
״טום בבקשה בוא נפתח את זה מחר אני רק רוצה לישון.״ סיננתי במהירות, אין בי כרגע שום רצון להתחיל את השיחה הזאת, זה כבר כל כך מעייף.
אני רק רוצה לעבור את היום הזה ולשכוח אותו אני רק רוצה לחזור למיטה הרכה והחמה.

הגענו הביתה ועדיין שנינו לא דיברנו אפילו פעם אחת, הרגשתי כל כך חרא, הרגשתי כל כך מוזר אני לא רגילה לזה שאנחנו לא מדברים או לא צוחקים זה חסר לי אני רוצה את זה, אני רוצה את הרגעים האלו בחזרה, הלוואי ויכולתי להחזיר את הזמן הלוואי שכל היום הזה היה פשוט נמחק.
עליתי במעלה המדרגות ונכנסתי לחדר השינה, החלפתי במהירות את השימלה החגיגית והיוקרתית לפיג׳מה קצרה וישנה, הורדתי כל סוף את האיפור הכבד ושטפתי את פניי, הרגשתי כל כך חרא, כל מה שרציתי זה רק לעצום עניים, רק לשכוח מכל המציאות הנוראית הזאת ועולם לא לחזור.

״טליה?״ טום לפתע קטע אותי ממחשבותיי ונכנס לחדר האמבטיה
״מממ?״ הימהמתי שיבין שאני מקשיבה, לא היה לי כוח, לא היה לי כוח יותר לריב, לא היה לי כוח יותר לדבר, לא היה לי כוח לשום פקינג דבר.
״צריך לחטא לך את הפצע״ הוא התקרב ושלף ערכת עזרה ראשונה מהמדף, הינהנתי בשקט והרכנתי את ראשי, הוא התחיל לחטא את הפצע שנוצר משברי הזכוכית ותחושת העקיצוץ והכאב מיהרו להגיע, אבל התעלמתי הרשתי לעצמי פעם אחת להתעלם ולהשאיר הכל מאחורי.

לאחר שסיים הוא התקדם לכיוון היציאה ולא הוציא מילה, למרות כל מה שקרה אני מודה לו, הוא עדיין דואג לי, הוא עדיין אוהב אותי, וזה הדבר הכי קשה שאני צריכה לחשוב עליו, שאני צריכה לנסות להלחם ולהדחיק את כל התחושות האלה.
״אה, טום״ קראתי לו בשקט והוא הסתובב במהירות עם ניצוץ של תקווה בעניים
״תודה״ מילמלתי והוא הנהן באכזבה
״אני אשן היום בספה ונדבר על הכל מחר, אני באמת רק רוצה שתביני שזה לא כמו שזה היה נראה״ הוא אמר והרכין את ראשו
״טום אין סיכוי שאתה ישן היום בספה אני אלך לישון שם ואתה תישן פה!״ אני קובעת ביאוש ובעייפות
״לא את לא. נדבר מחר״ הוא קבע ולא נתן לי להגיב ומיהר לצאת מהחדר, אלוהים האגו שלו בשמיים.
איך הוא אוהב תמיד לומר את המילה האחרונה, איך הוא אוהב לדעת שהוא תמיד צודק, כל העצבים ממהרים לחזור ואני מנסה להדחיק אותם אבל אני כבר קורסת אני לא יודעת איך אני מצליחה לעמוד בזה.

בזמן האחרון אני מרגישה כאילו הכל מתפרק לי בידיים, לא משנה כמה אני מנסה, כמה אני נפתחת או מנסה לאהוב, זה פשוט מתפרק, זה פשוט נהרס, זה נחרב לי בידיים, ואני מרגישה כל כך חסרת אונים שאני לא יכולה לעשות עם זה כלום, אני פשוט צופה בחיים שלי נהרסים ולא עושה פאקינג כלום.
אבל לפעמיים אני יודעת, אני פשוט בטוחה שאני צריכה לוותר, פשוט להשאיר את הכל מאחורי ולברוח, פשוט לרוץ ולא להסתכל לאחור.